יריחו, 20 באפריל 2026, וואפא — נדִים עלאווי
תושבי יריחו מוסרים מדור לדור סיפורים על אתרים היסטוריים, דתיים וסמליים הנטועים עמוק בזיכרון המקומי. אחד מהם הוא "חלק א־רמאנה", מעבר צר בראש הר המשקיף על העיר, שנקרא על שם עץ רימון עתיק, שגילו מוערך בכמאה שנה. לדברי התושבים, במשך שנים סימל המקום פוריות, יציבות וחיי כפר שקטים. אלא שמאז אוקטובר 2023, הם אומרים, הפך האזור למרחב של לחץ מתמשך, תקיפות חוזרות ופגיעה יומיומית בתנאי החיים.
בשנת 1994 הקימו במקום משפחות אל־מחאליס ואל־מליחאת את בתיהן, באזור המסווג A. התושבים נזכרים כי נהגו לטעום מפרי הרימון שצמח במעבר, שהיה מבחינתם חלק מן הזיקה העמוקה לאדמה. כיום, לדבריהם, הזיכרון הזה עומד בניגוד חריף למציאות שהתהוותה במקום בשנים האחרונות.
ג'יהאד אל־מחאליס, מתושבי האזור ודובר הוועדות העממיות למעקב אחר סוגיות ההתנחלות בא־דיוּכ וא־נוויעמה שבמחוז יריחו, אמר לוואפא כי מחצית מן התושבים נאלצו לעזוב את האזור בשל תקיפות מתנחלים. לדבריו, מספר המשפחות ירד מכ-30 לכ-15, לאחר שהחיים במקום נעשו קשים יותר ויותר.
לדברי התושבים, התקיפות כוללות גניבת רכוש, רדיפת רועים, פגיעה במקורות פרנסה, חסימת דרכי עפר, מניעת גישה לאדמות, וכן תקיפות פיזיות והטלת פחד על נשים וילדים. לדבריהם, אין מדובר באירועים נקודתיים, אלא בלחץ מתמשך שפוגע בשגרת החיים ודוחק משפחות לעזוב.
אל־מחאליס הוסיף כי הפגיעה אינה מסתכמת רק באיומים ישירים, אלא ניכרת גם בפרטים הבסיסיים ביותר של חיי היומיום. אף שהמרחק האווירי בין חלק א־רמאנה לבין אזורי השירות של עיריית א־דיוּכ וא־נוויעמה הסמוכה אינו עולה על 400 מטרים, חסימת הדרכים והשליטה בפועל על הצירים אילצו את התושבים להשתמש בדרכים עוקפות באורך של כמה קילומטרים כדי להגיע לשירותים סמוכים.
לדבריו, בתקופה האחרונה נגנבו כ-170 ראשי צאן מאחד מבני משפחת מליחאת, מקרה שהחריף עוד יותר את תחושת חוסר הביטחון בקרב התושבים. בעקבות זאת, משפחות באזור צמצמו את גידול המקנה מחשש לגניבות נוספות. "גם העופות לא ניצלו", אמר.
התושבים מציינים כי האזור מוקף בהתנחלויות ובמאחזים, ובראשם ההתנחלות "מבואות יריחו", שממנה, לדבריהם, יוצאים מתנחלים לביצוע התקיפות. על רקע זה, הם אומרים, הפך המרחב כולו למקום שהגישה אליו קשה יותר, והאפשרות לקיים בו חיי חקלאות ומרעה נעשתה מוגבלת בהרבה.
"חלק א־רמאנה" הוא אחד הריכוזים הפלסטיניים הנתונים ללחץ גובר באזור. אדמותיו משתרעות מוואדי אל־מקקוק בצפון ועד ואדי קלט בדרום, על פני שטח המוערך בכ-16 אלף דונם, בעוד שהשטח הבנוי בו אינו עולה על 100 דונם. לדברי אל־מחאליס, פוריות הקרקע ונוכחותו של עץ הרימון העתיק במעבר הצר הן שהעניקו למקום את שמו.
כיום מתגוררים ב"חלק א־רמאנה" כ-100 תושבים. חלקם עובדים מחוץ לאזור, ואחרים מוסיפים להיאחז במקום למרות תנאי החיים הקשים. לדברי התושבים, התקיפות החוזרות נועדו ליצור מציאות שתאלץ אותם לעזוב.
דברים אלה עולים בקנה אחד עם דבריו של חסן מליחאת, המפקח הכללי של ארגון "אל־בידר" להגנה על זכויות הבדואים, שאמר כי המונח "דחיקה" משקף מדיניות שיטתית שמטרתה להביא לעזיבת האוכלוסייה. לדבריו, לפי תיעוד מהשטח ועדויות ישירות, מאז תחילת השנה נרשמו באזור כ-70 תקיפות, כולן במסגרת דפוס של לחץ מתמשך והדרה הדרגתית.
מליחאת אמר כי המתרחש ב"חלק א־רמאנה" דומה למה שהתרחש בעין אל־עוג'ה ובערב אל־מליחאת. לדבריו, מדובר במדיניות של "לחץ איטי", שהופכת את חיי היומיום לקשים מנשוא ומכשירה את הקרקע לעזיבת התושבים. הוא הוסיף כי מאז 2023 הפכו התקיפות תכופות ומאורגנות יותר, והן כוללות ניסיונות להשתלט על סביבת המגורים לצד הגבלות על תנועה ומרעה, באופן שיוצר מציאות דוחקת עבור התושבים.
למרות זאת, כמה מן המשפחות עדיין מסרבות לעזוב את המקום. לדבריהן, אחד הצעדים הדחופים הנדרשים הוא סלילת דרך קצרה באורך של כ-450 מטרים שתוביל אל בתיהן, במקום הדרך הארוכה הקיימת כיום, המשתרעת על פני כמה קילומטרים.
עץ הרימון שהעניק למקום את שמו עדיין נוכח בזיכרון המקומי, אך המציאות שחיים בה כיום תושבי האזור שונה לחלוטין. עבורם, "חלק א־רמאנה" אינו רק שם של מקום, אלא מרחב שהולך ונסגר על יושביו, ככל שהלחץ סביבו גובר.
