רמאללה, 8 במרץ 2026, וואפא — יום האישה הבינלאומי, החל ב־8 במרץ ומצוין ברחבי העולם כהזדמנות לציין את הישגי הנשים ואת מאבקן למען צדק ושוויון, מצוין בפלסטין על רקע מציאות קשה בהרבה. האישה הפלסטינית חיה תחת שלטון הכיבוש הישראלי, והיום הזה כרוך עבורה בסיפורים של אובדן, דיכוי, שלילת זכויות וסבל מתמשך.

סוגיית האסירות הפלסטיניות ניצבת בלב התמונה הזאת, ונחשבת לאחת הסוגיות המרכזיות הקשורות לניסיונות המתמשכים של כוחות הכיבוש לפגוע בקיום הפלסטיני ולצמצם את מקומה של האישה הפלסטינית.

לפי הנתונים, כוחות הכיבוש מחזיקים כיום 72 אסירות פלסטיניות, רובן בכלא דמון. בין האסירות שלוש קטינות ו־32 אימהות ל־130 ילדים. 17 מהן מוחזקות במעצר מנהלי ללא משפט, חמש מרצות עונשי מאסר שונים — העונש הכבד ביותר הוטל על שתילה עיאד, שנידונה ל־16 שנות מאסר — ו־50 עצורות שטרם נגזר דינן, מהן 16 בגין מה שמוגדר "הסתה".

מבחינה בריאותית, בין האסירות יש פצועה אחת ו־18 חולות, ובהן שלוש חולות סרטן. עוד נמנות בין האסירות 12 סטודנטיות ושלוש תלמידות בית ספר. מבחינה גיאוגרפית, 69 מהן מן הגדה המערבית, כולל ירושלים, ושלוש נוספות מהשטחים הפלסטיניים שבתחומי ישראל.

מאז תחילת המלחמה הורחבו באופן משמעותי מעצרי הנשים. לפי הדיווח, כוחות הכיבוש עצרו נשים בגילים שונים ומרקעים חברתיים מגוונים, ובהן קטינות, סטודנטיות, פעילות ציבור ועקרות בית, כחלק מהרחבת מעגל המעצרים. ברצועת עזה, חלק מן המעצרים לוו גם בהיעלמות כפויה.

עדויות של אסירות מלמדות כי רבות מהן חוו אלימות פיזית ונפשית כבר מרגע המעצר. חלקן נעצרו בבתיהן לאחר פשיטות שכללו פריצת דלתות, הרס רכוש ואיומים בנשק. אחרות נעצרו במחסומים צבאיים, שם הוחזקו שעות ארוכות, הוכו, נדחפו, נכבלו ועיניהן כוסו.

גם במהלך ההעברה ברכבים צבאיים תוארו תנאים קשים, ובהם מניעת גישה לשירותים והחזקת העצורות בתנוחות מכאיבות. לפי עדויות האסירות, ההתעללות אינה מסתיימת בשלב המעצר אלא נמשכת לאורך החקירה והמעצר, והופכת את בתי הכלא לזירות של התעללות שיטתית.

עוד עולה מן הדיווח כי נשים נעצרו לעיתים כאמצעי לחץ על בני משפחה עצורים. בין העצורות היו נשים של אסירים, אימהות, אחיות ואף נשים מבוגרות מעל גיל שבעים. חלקן התמודדו עם איומים, החרמת כספים ותכשיטים והפחדת ילדיהן.

אחת העדויות שנכללו בדוח, של אסירה שסומנה בראשי התיבות מ.מ, מתארת כי נעצרה כדי להפעיל לחץ על אביה העצור. לדבריה, לאחר 27 ימי חקירה שכללו מכות, בידוד, מניעת שינה וחיפוש בעירום, הועברה לכלא דמון.

בדוח תואר גם שימוש נרחב יותר באשמת "הסתה", הכוללת גם פרסומים ברשתות החברתיות, שיתופים או תגובות לתכנים. בעקבות זאת נעצרו עיתונאיות, פעילות ציבור, סטודנטיות ונשים מקרב משפחות אסירים והרוגים.

גם השימוש במעצר מנהלי התרחב מאז תחילת המלחמה. לפחות 17 אסירות מוחזקות ללא כתב אישום, על בסיס תיק חסוי ולתקופות מעצר המתחדשות שוב ושוב. המשמעות היא שהן ובני משפחותיהן נתונים במצב מתמשך של אי־ודאות וללא הליך משפטי הוגן.

לפי העדויות, תנאי הכליאה בכלא דמון קשים במיוחד. האסירות מתמודדות עם מחסור בטיפול רפואי, מחסור בביגוד ובשמיכות ושימוש במזון כאמצעי השפלה. בין העצורות שלוש חולות סרטן, אחת מהן במעצר מנהלי ואחרת עצורה בגין "הסתה".

האסירות מתמודדות גם עם בידוד ממושך, מניעת ביקורי משפחה והפסקת ביקורי הצלב האדום.

כלא השרון מתואר כתחנת מעבר בדרך לדמון, שבה מוחזקות העצורות בתאים מלוכלכים, מקבלות מזון מועט ועוברות חיפושים בעירום. עדויות מצביעות גם על מכות והשפלות במהלך ההעברה והשהייה במקום.

לפי הדיווח, פשיטות על תאי האסירות נמשכות לעיתים בליווי כלבי משטרה. במהלך הפשיטות נלקחים בגדים וחפצים, מתבצעים חיפושים בעירום והאסירות נאלצות לשבת בתנוחות משפילות. חלקן הוכו וסבלו משברים, ובמקרים מסוימים תועדו האירועים בווידאו כאמצעי להשפלה.

עדויות נוספות מתארות הטרדות מיניות ותקיפות מיניות, ובהן חיפושים בעירום והשפלות מתמשכות. לפי הדיווח, גם גורמים באו"ם ציינו קיומן של עדויות מהימנות לפגיעות מיניות חמורות, כולל מקרי אונס.

בסיום הדוח נקראה הקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות, ליישם את חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק, שקבעה כי הכיבוש אינו חוקי, ולפעול לשחרור כל האסירות ללא תנאי, לצד הפסקת ההפרות בתוך בתי הכלא והבטחת זכויותיהן של נשים פלסטיניות בהתאם למשפט הבינלאומי.