איגוד הנשים הפלסטיניות מסר כי העצמת נשים פלסטיניות מתחילה בהכרה שאינה ניתנת לערעור בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, בסיום הכיבוש על כל צורותיו, בהחלת ריבונות על הקרקע והמשאבים, בהבטחת אחדותה של האדמה הפלסטינית ובדחיית מדיניות ההפרדה וההנדסה הדמוגרפית.

בהודעה שפרסמה הערב המזכירות הכללית של האיגוד לרגל 8 במארס, יום האישה הבינלאומי, נכתב כי שלום צודק לא יושג אלא באמצעות סיום הכיבוש והגשמת הצדק, וכי נשים הן שותפות בעשיית שלום ולא רק מי שמושפעות ממנו.

לדברי האיגוד, יום האישה הבינלאומי צמח לאחר שנשים סוציאליסטיות בוועידת קופנהגן ב-1910 קבעו יום עולמי למאבק למען זכותן של נשים לבחור, לעבוד ולחיות בכבוד ובשוויון. בהמשך, ב-8 במארס 1917, יצאו פועלות ברוסיה בדרישה ללחם ולשלום, על רקע התנופה של המאבק הנשי לאחר מותן של 146 פועלות בשריפה במפעל טקסטיל ב-1911. בשנת 1975 הכירה בו רשמית גם الأمم المتحدة כיום האישה הבינלאומי.

באיגוד נאמר כי 8 במארס בפלסטין הכבושה לא היה מעולם יום טקסי לציון הישגים בלבד או לסימון פערים בזכויות ובדרישות, אלא בראש ובראשונה מעשה פוליטי ותודעה משחררת, שמרימים את קולן של נשים למען חירותן והשתחררותן מקולוניאליזם, מדיכוי ומשעבוד, וכן נגד תפקידם של תהליכים אלה בהחרפת האלימות החברתית ובפגיעה בזכויותיהן הטבעיות של נשים כאזרחיות הזכאיות לשוויון ולצדק חברתי.

עוד נמסר כי 78 שנים לאחר הנכבה, הכיבוש מוסיף להפקיע אדמות, להקים התנחלויות, לייהד את הקרקע וליצור מציאות בשטח שנועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית. על רקע מלחמת ההשמדה המתמשכת, הוסיף האיגוד, יש צורך דחוף לחזור לשורשיו המקוריים של יום האישה הבינלאומי, ולתבוע חירות ועצמאות, תוך העדפת המאבק הלאומי על פני יתר צירי המאבק החשובים, והפיכתם לעוגנים התומכים במאבק הלאומי באמצעות חיזוק ההשתתפות הפוליטית והכלכלית והרחבת נוכחותן של נשים במבני הנהגה, כדי לקרב נשים לצדק ולשוויון ולעגן את זכותן להשתתפות פוליטית וציבורית ולחוקים המסייעים בבניית משפחה חזקה ומלוכדת.

באיגוד נכתב עוד כי יום האישה הבינלאומי בפלסטין, לאחר מלחמת השמדה וטיהור אתני, מחזיר אל מרכז השיח את המשמעויות המקוריות של 8 במארס, מתוך שאיפה להסיר את כל מה שמעכב את השגת הזכויות, ובראש ובראשונה כיבוש מתמשך, תוקפנות מתמשכת, עקירה כפויה, התרוששות ואלימות רב-שכבתית שנשים נושאות בכל צורותיה. האיגוד הדגיש כי האישה הפלסטינית נמצאת בלב מאבק השחרור ואינה קורבן שולי של מלחמת ההשמדה, אלא אחת מאבני היסוד של העמידה החברתית האיתנה, כשומרת החיים והמשכם וכשותפה יומיומית במעשה הפוליטי והחברתי.

לצד זאת, נכתב בהודעה, נשים פלסטיניות מתמודדות עם עלייה בעוני, באבטלה ובחוסר הביטחון הכלכלי, ונושאות בנטל הכבד שהותירה אחריה מלחמת ההשמדה, לצד מדיניות ההפרדה, הייהוד והפקעת הקרקעות. בין היתר הן מתמודדות עם כאב האובדן, העקירה, ההתאלמנות, עמידה בראש משקי בית, עוני ומחלות, נוסף על אלימות מבנית הניזונה מן הכיבוש ומעמיקה את האפליה המגדרית. לדבריו, נשים ממשיכות להיות מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות, למרות כישוריהן ויכולותיהן, ולכן חירות האישה הפלסטינית היא חלק בלתי נפרד מפרויקט השחרור הלאומי ומהשגת צדק חברתי.

האיגוד תקף גם את מניעת השתתפותן של נשים פלסטיניות בפורומים בינלאומיים, וטען כי אין מדובר בצעד מינהלי בלבד. לדבריו, בעת שבמטה האו"ם מתכנס מושב הוועדה למעמד האישה, שהוא הפלטפורמה העולמית המרכזית לענייני נשים, נמנעת מנשים פלסטיניות האפשרות לקבל אשרות כניסה מצד כמה מדינות נבחרות, בעיקר ממדינות הדרום ומאזורי סכסוך. לדברי האיגוד, מדובר במהלך הסותר את עקרונות הצדק המגדרי, מהווה צורה של הדרה פוליטית והשתקה, פוגע בזכותן לייצוג ולהשתתפות ומערער את עקרון ההכללה שעליו מושתתת מערכת האו"ם.

עוד נמסר כי דרישות האיגוד ביום זה נשענות על שורשיו ההיסטוריים של 8 במארס — שלום ושוויון — וכי הוא דורש הבטחת ייצוג הוגן ואפקטיבי לנשים בכל גופי ההנהגה, הגנה על זכותן להגיע לזירות בינלאומיות ללא חסמים פוליטיים או מינהליים, ועיגון עקרון השותפות המלאה בעיצוב המדיניות הלאומית.

האיגוד קרא גם לאימוץ מדיניות כלכלית וחברתית שתטפל בעוני ובאבטלה בקרב נשים, במיוחד עקורות, אלמנות ונשים שאיבדו את המפרנס, ולהגן על עובדות, להבטיח תנאי עבודה ראויים ושכר הוגן, ולשלב נשים בתוכניות ההתאוששות והשיקום כשותפות פעילות ולא כמקבלות סיוע בלבד.

לבסוף שיבח האיגוד את השפעתה של תנועת הסולידריות הבינלאומית על שינוי דעת הקהל לטובת חירותו של העם הפלסטיני, סיום הכיבוש והעמדתו לדין על פשעיו והפרותיו החמורות של המשפט הבינלאומי, וקרא לקמפיינים הבינלאומיים להמשיך בלחץ ובפעולה כדי להביא את הנרטיב הפלסטיני לעולם.

בהודעת הסיכום נכתב כי 8 במארס אינו יום חולף ואינו אירוע סמלי בלבד, אלא תחנה לחידוש המחויבות לתוכנית פעולה שנתית ברורה, פלסטינית ונובעת מן המציאות המתמשכת של האסון. לפי האיגוד, תוכנית זו צריכה להתבסס על מעקב, אחריותיות, בריתות לאומיות ובינלאומיות, הרחבת בסיס ההשתתפות החברתית והפיכת השיח הפמיניסטי לכוח לחץ אפקטיבי. "הנשים שדרשו צדק, לחם ושלום לפני יותר ממאה שנה לא המתינו לרשות, אלא עשו היסטוריה באמצעות פעולה קולקטיבית", נכתב. "היום נשים פלסטיניות ממשיכות באותו מסלול: נאבקות נגד הכיבוש, ההתנחלויות והייהוד, ממשיכות ללחוץ להשגת זכויותיהן ומרימות את קולן למען חירות וצדק לעמים".