ראמאללה, 10 בנובמבר 2025 (וואפא) – מחר, 11 בנובמבר, מציינים ברחבי פלסטין 21 שנה להירצחו של יאסר ערפאת – "אבו עמאר", המנהיג ההיסטורי של העם הפלסטיני, סמל המאבק והנשיא הראשון של הרשות הפלסטינית.

יום השנה להירצחו של ערפאת מגיע השנה בעיצומה של מלחמת השמדה וטיהור אתני שמנהלים כוחות הכיבוש נגד העם הפלסטיני. המצב ברצועת עזה מתואר כקטסטרופלי: לפי הנתונים העדכניים, מאז תחילת המתקפה באוקטובר 2023 נהרגו 69,176 פלסטינים ונפצעו 170,690 נוספים, בעוד שמבצעי ההרג, ההפצצות, ההרס, הגירוש והמעצרים נמשכים מדי יום.

ה־11 בנובמבר נותר אחד הימים הכואבים בתולדות העם הפלסטיני – יום שבו נפרדה פלסטין ממי שהוביל את מאבקה הלאומי במשך יותר מיובל שנים. ערפאת נלחם בזירות צבאיות ודיפלומטיות, הוביל עמים ותנועות, עמד מול מצור ומלחמות, ובסוף חייו הוחזק במצור הדוק במוקטעה שברמאללה במשך יותר משלוש שנים, עד למותו בשנת 2004.

המאבק הלאומי הפלסטיני בכל שלביו הושפע מאישיותו של ערפאת – מחוכמתו, מסבלנותו ומהאמונה הבלתי מתפשרת שלו בצדקת הדרך. הוא ידע להפוך הפסדים לניצחונות, לבנות מוסדות מתוך כאוס, ולשמור על אחדות רעיונית גם בשעות הקשות ביותר.

יאסר ערפאת נולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929. שמו המלא היה מוחמד יאסר עבד א־ראוף דאווד סלימאן ערפאת אל־קודווה אל־חוסייני. הוא למד הנדסה באוניברסיטת פואד הראשון בקהיר, שירת כקצין מילואים בצבא המצרי במלחמת סואץ בשנת 1956, ובצעירותו היה פעיל באיחוד הסטודנטים הפלסטינים – שבו כיהן בהמשך כיו"ר.

בשנות החמישים היה בין מייסדי תנועת "פתח", וב־1968 מונה לדובר התנועה. שנה לאחר מכן נבחר לעמוד בראש הוועד הפועל של אש"ף – הארגון לשחרור פלסטין – והחל לגבש את המסגרת המדינית המאוחדת של העם הפלסטיני.

בנאומו המפורסם בעצרת הכללית של האו"ם בשנת 1974, אמר את דבריו שנצרבו בזיכרון ההיסטורי: "באתי אליכם כשבידי אחת רובהו של לוחם חירות ובידי האחרת ענף זית. אל תפילו את הענף הירוק מידי".

בקיץ 1982 עמד ערפאת בראש המערכה נגד הפלישה הישראלית ללבנון, כשהוביל את כוחות המהפכה הפלסטינית וההתנגדות הלבנונית במצור בן 88 ימים על ביירות. לאחר פינויו לתוניס אמר לעיתונאים: "אני הולך לפלסטין" – משפט שהפך לסמל הנחישות הלאומית.

בשנת 1985 שרד ערפאת ניסיון חיסול ישראלי במתקפה אווירית על שכונת חמאם א־שאט בתוניס, שבה נהרגו עשרות פלסטינים ותוניסאים. שנתיים אחר כך תמך באינתיפאדת האבנים שפרצה בגדה ובעזה, בעודו פועל לגיבוש אחדות לאומית מחודשת בקרב הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים.

לאחר הכרזת העצמאות באלג'יר ב־15 בנובמבר 1988, השיק ערפאת יוזמת שלום היסטורית בעצרת הכללית של האו"ם בז'נבה, שקראה להכרה הדדית ולפתרון צודק במזרח התיכון. בעקבותיה פתחה ארצות הברית, בראשות הנשיא רונלד רייגן, בדיאלוג רשמי עם אש"ף.

ב־20 בינואר 1996 נבחר ערפאת לנשיא הראשון של הרשות הפלסטינית בבחירות כלליות, ופתח בתהליך הקמת מוסדות המדינה הפלסטינית.

לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד בשנת 2000, כשסירב לוותר על זכויות העם הפלסטיני, פרצה אינתיפאדת אל־אקצא. כוחות הכיבוש הטילו עליו מצור הדוק במוקטעה, במבצע שכונה "חומת מגן", והגבילו את תנועתו בתוך שטח קטן שדמה לתא כליאה.

בשנת 2004 חלה החמרה פתאומית במצבו הבריאותי של ערפאת, ובתוך זמן קצר הועבר לבית החולים הצבאי ברסי שבצרפת. חרף החשדות הרבים להרעלה, נסיבות מותו נותרו עד היום מעורפלות. הוא מת לפנות בוקר ב־11 בנובמבר 2004.

יאסר ערפאת הלך לעולמו לפני 21 שנה, אך נותר נוכח יותר מתמיד בתודעה הפלסטינית. הוא השאיר אחריו מורשת של עמידה, עקרונות לאומיים ודרך פוליטית שממשיכיו, ובראשם הנשיא מחמוד עבאס, ממשיכים לפעול לאורה.

בפלסטין נותרת דמותו של אבו עמאר סמל לעקשנות, לחזון ולמאבק מתמשך – מנהיג שהאמין שכל עוד לא הושגה חירות, השלום איננו שלם.