עדותו של מאיר ברוכין משייח' ג'ראח

במלחמה הזאת, אנחנו ננצח.

זה לא בוקר טוב. זה בוקר קשה. בוקר אחרי לילה בו לא עצמתי עין. עדיין מעכל את מה שעברתי אמש בשייח ג'ראח. ניצבנו שם כ-15 פעילים מול עשרות רבות של מתנחלים חדורי שנאה. לא היו להם שום מעצורים. הם המטירו אבנים על תושבי השכונה. עלינו. על השוטרים שלא עשו דבר על מנת לעצור אותם. זו לא הייתה פעולה ספונטנית שיצאה משליטה. זו הייתה פעולה מתוכננת מראש. מסע אלימות שיטתי מאורגן בחסות המדינה. הם היו מתואמים. תקפו מכיוונים שונים. מנער ועד זקן. עיתונאים, שוטרים, פעילי זכויות אדם. חיבלו בעשרות מכוניות של תושבי השכונה.

בהפוגות הקצרות שהיו בין מטר אבנים אחד למשנהו, הבטתי בתושבי השכונה היפים והאמיצים. בסלאח שהזמין אותנו לביתו לכוס תה. בחנאא שהתייצבה באומץ וקראה לעבר המפגינים שאינה פוחדת מהם. באבו חומוס שעמד לצידי ונפגע מרימון הלם שהושלך לעברנו. באם צעירה שנטרפה מדאגה לאחר שאיבדה קשר עין עם בנה בן ה-4. התקשתה להירגע, גם לאחר שנמצא בריא ושלם. בסמי שנפגע בידו עוד בהפגנה ביום ששי. ובעוד רבים אחרים.

הרגשתי קרוב אליהם. הרגשתי פסיק קטן משגרת האימה והאלימות שהם מרגישים כל יום. כבר כמה דורות. הרגשתי עד כמה אני לא מסוגל להבין את החוויה שהם עוברים. שגם אם איחשף מדי פעם לאלימות המתנחלים, לא אצליח להבין. כדי להבין, אני צריך להיות פלסטיני תושב שייח ג'ראח.

אני קורא הבוקר את תגובות הפוליטיקאים. לא שהיו לי צפיות, אבל בכל זאת אני מרגיש כעס, סלידה ותסכול. אין בהם ולו אחד שמסוגל להישיר מבט אל מול המציאות ולפעול לסיום הטירוף. לסיום הכיבוש והאפרטהייד. הם לא רוצים בזה. הם מרוויחים מהמשך הכיבוש והאפרטהייד. הם בונים על זה את הקריירות שלהם. בציניות ובצביעות. הם שולטים במערכת החינוך, בתקשורת ובצבא, ומהנדסים את ההכרה והתודעה של הציבור על פי צורכיהם.

לשוחרי השלום והשוויון, פלסטינים ויהודים, אין כתובת בקרב ההנהגה. אנחנו תלויים בעצמנו בלבד. בשיתוף פעולה. אנחנו נלחמים על נשמת אפה של חברה שפויה בה אנו רוצים לחיות. בה אנו רוצים שילדינו ונכדינו יחיו. זה ייקח עוד זמן. האלימות תימשך. אבל במלחמה הזאת, אנחנו ננצח.