רמאללה, 20 באוקטובר 2026, וואפא — הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות מסרה כי כוחות הכיבוש הישראליים ומתנחלים ביצעו 18 תקיפות נגד אנדרטאות וסמלים פלסטיניים בגדה המערבית, לרבות ירושלים, מתחילת שנת 2026 ועד היום, יום שלישי.

על פי נתוני המעקב והתיעוד של הרשות, 16 מהתקיפות כוונו נגד אנדרטאות ואתרי הנצחה, תקיפה אחת כוונה נגד קבר ואחת נגד ציורי קיר של דמויות פלסטיניות.

התקיפות תועדו בשישה מחוזות: שש במחוז שכם, ארבע במחוז רמאללה ואל־בירה, שלוש במחוז ירושלים, שתיים בכל אחד מהמחוזות חברון וג'נין ואחת במחוז טולכרם. הנתונים משקפים את מספר האירועים שתועדו, ובחלקם נפגעו יותר מאנדרטה אחת או מאתר אחד.

הרשות ציינה כי הפריסה הגיאוגרפית מעניקה לתקיפות משמעות החורגת מכל אירוע בנפרד. הן מתרחשות בסביבות חברתיות ומרחביות שונות: מחנה פליטים, אוניברסיטה, כניסה לכפר ומרכז עיר. אלה מקומות שתפקידיהם שונים, אך כולם חושפים את הסמלים לציבור רחב. הרס אתר בכל אחד מהם משנה נוף מוכר וגורע מתוכנו הפלסטיני.

פילוח התקיפות מצביע על תפקידו הישיר של צבא הכיבוש, שביצע 13 מהן. מתנחלים ביצעו שלוש תקיפות נוספות, ובשני מקרים תקפו מתנחלים בחסות הצבא. באחת מהתקיפות האלה, בעיירה מאדמא, השתתף חבר הכנסת צבי סוכות.

לדברי הרשות, התקיפות בחסות הצבא ממחישות את הקשר בשטח בין כניסת המתנחלים ליישוב הפלסטיני לבין יכולתם לפגוע במרחב הציבורי שלו. אמצעי הביצוע משתנים — דחפור צבאי, פטיש או מעשי השחתה — אך התוצאה משותפת: החלשת נוכחותו החזותית של הזיכרון והכפפת המשך קיומו למאזן הכוחות.

הרשות הסבירה כי משמעות הנזק משתנה בהתאם לאופן הפגיעה. שבירת חלקים מאנדרטה מותירה עדות לתקיפה, ואילו עקירתה ולקיחתה מרוקנות את האתר מן המרכיבים המקוריים שלו. בשני המקרים נדרשים התושבים להתמודד עם שאלת השיקום, לרבות הכתובות, השמות והצורה שהכירו. המקרים בבית דוקו ובביר זית מלמדים כי השפעת הפגיעה עשויה להימשך גם לאחר ההריסה, כאשר השבת חלקי האנדרטה עצמה נעשית חלק מן המאבק לשימור הזיכרון.

חודש אוקטובר בולט ברצף האירועים: ב־20 ימיו הראשונים תועדו תשעה מקרים, מחצית מכלל התקיפות שברישום. האירועים התרחשו באוניברסיטת ביר זית, בסילת אל־חארת'יה, בשכם, ביעבד, באל־ריחאן, באבו פלאח, בג'לזון ובבורקה.

סמיכות המועדים מלמדת כי הפגיעה באתרי ההנצחה חזרה בתוך זמן קצר בכמה מחוזות, וכללה מוסדות חינוך, מחנות פליטים ועיירות. כך נעשית נוכחות הסמל במרחב הציבורי חשופה לפגיעה חוזרת, שהשלכותיה מתחדשות עם כל פשיטה או תקיפה.

במחוז ירושלים החלו האירועים המתועדים בהריסת האנדרטה לזכר חללי מחנה הפליטים קלנדיה במהלך הפשיטה ב־26 בינואר. ב־11 במארס נופצה האנדרטה לזכר ערפאת דאוד בכניסה לבית דוקו ונלקחה מהמקום, וב־23 במארס נופצה האנדרטה לזכר חללי מחנה הפליטים שועפאט.

משמעותן של תקיפות אלה נובעת מן הקשר בין אתרי ההנצחה לבין זיכרונן של קהילות החיות תחת הגבלות על תנועה, התארגנות ובנייה. במחנה הפליטים נושאת האנדרטה את שמותיהם של בני אותן משפחות ושכונות. בכניסה לכפר היא משמשת סימן היכר למקום ולתולדותיו, הניצב שוב ושוב לעיני התושבים והמבקרים.

בשכם החל רצף האירועים המתועד בניפוץ האנדרטה לזכר מוחמד אבו בכר באל־ג'ונייד ב־21 ביוני. ב־31 ביולי תקפו מתנחלים בחסות הצבא את קברו של מוחמד אל־ג'וניידי באותו אזור. הפגיעה הן באנדרטה והן בקבר מצביעה על התרחבות הפגיעה ממקום ההנצחה למקום הקבורה.

בשני המקרים קשור הזיכרון לאדם מסוים, למשפחה ולסביבה חברתית. השלכות התקיפה נוגעות ליכולתם של התושבים לשמור על מקום לביקור ולהתייחדות, ולתחושה שגם לאחר מותם של המונצחים, אתרי זכרם חשופים לפגיעה.

לתקיפה במאדמא ב־25 באוגוסט נודעת משמעות פוליטית, בשל השתתפותו של צבי סוכות בניפוץ חלקים מהאנדרטה לזכר חללי הכפר באמצעות פטיש, בנוכחות חיילי הכיבוש.

השתתפותו של חבר כנסת בביצוע התקיפה קושרת בין העמדה הפוליטית לבין המעשה בתוך היישוב הפלסטיני. במעמד זה הופכת כיכר הכפר למקום שבו מופגנת היכולת להתערב בסמליה של הקהילה.

ההגנה הצבאית מאפשרת לתוקף להגיע למקום ולבצע את המעשה, בעוד התושבים נושאים באובדן אתר שהוקם להנצחה במרחב המקומי שלהם.

הפגיעה בשכם נמשכה בניפוץ האנדרטה לזכר החלל המכונה "אל־סעידי" בשכונת א־דאחיה אל־ווסטא ב־6 באוקטובר. למחרת נהרסה אנדרטה והוסרו תמונות בעיר, בין היתר באזורי הכיכר וראס אל־עין.

התקיפה בבורקה ב־20 בחודש מצטרפת לפריסה הגיאוגרפית הזאת. המעבר בין שכונות העיר לכפרי המחוז מלמד כי האתרים שנפגעו מייצגים רבדים שונים של הזיכרון המקומי. הפגיעה מכוונת לאתרי הנצחה הפזורים באזורי מגורים, מעבר והתכנסות, שבהם מתחדש הקשר של התושבים לשמות המונצחים.

במחוז ג'נין ניפץ הצבא אנדרטה בסילת אל־חארת'יה בערב 5 באוקטובר. ב־7 בחודש הרס את האנדרטה לזכר יאסר דיאב חמדוני ביעבד, ובמקביל הוסרו תמונות חללים במרכז העיר ג'נין.

להריסת האנדרטה ביעבד קדמה הודעת פינוי. רצף ההודעה והביצוע מעניק לאירוע ממד נוסף: הסמל נעשה מושא להתערבות הקובעת מראש את גורלו ואז מוציאה את ההחלטה לפועל בכוח. הקהילה המקומית ניצבת כך מול החלטה הנוגעת לשמות ולתמונות שהיא מציגה, והשפעתה חורגת מאובדן החומר שממנו נבנתה האנדרטה.

טולכרם מספקת דוגמה להיקפה של תקיפה אחת. ב־4 באוגוסט נפגעו אנדרטאות לזכר ג'ורג' חבש וזיאד דעאס, אנדרטה לזכר החללים ואתרים נוספים. לכך התלוותה השחתת תמונות בכפר אל־לבד ובשווייכה. ריבוי האתרים והשמות מלמד כי הפעולה פגעה במכלול של ציוני זיכרון הפזורים ברחובות, בכיכרות וביישובים.

הדבר מותיר חללים בנוף הציבורי בכמה מוקדים בעת ובעונה אחת, ופוגע בזיכרונות הקשורים לדורות ולחוויות שונות.

הוא גם ממחיש מדוע ערכם של האתרים הללו חורג מעיצובם: הם נושאים שמות שבאמצעותם התושבים מעלים את ההיסטוריה הפוליטית והחברתית שלהם.

במחוז רמאללה ואל־בירה החל רצף האירועים החודש בהריסת האנדרטה לזכר חללי אוניברסיטת ביר זית ובלקיחתה ב־5 באוקטובר. משמעות האנדרטה קשורה כאן לתפקידה של האוניברסיטה כמקום של לימוד, עיצוב תודעה והצטברות של חוויות סטודנטיאליות. השמות החקוקים בה מחברים בין דורות הסטודנטים לקודמיהם, ומנכיחים בקמפוס את ההיסטוריה הלאומית של המוסד.

עקירת האנדרטה מתערבת באופן שבו האוניברסיטה מציגה את זיכרונה לבניה, ומרחיבה את השפעת הפשיטה ממתקני הלימוד אל יחסיו של המוסד עם עברו ועם הציבור שלו.

לאחר התקיפה בביר זית אירעו שלוש תקיפות נוספות במחוז: מתנחלים ניפצו את האנדרטה לזכר מוהנד אל־חלבי בכניסה לשכונת אל־ריחאן ב־9 באוקטובר, דחפור צבאי הרס את אנדרטת החללים במרכז ח'רבת אבו פלאח ב־12 בחודש, וב־14 בחודש נהרסה האנדרטה לזכר חללי מחנה הפליטים ג'לזון.

המשותף לאתרים האלה הוא הקשר בין האנדרטה לבין מקום שבו התושבים משתמשים מדי יום. משום כך הם פוגשים את תוצאות התקיפה בדרכם הרגילה, והיעדר האנדרטה מוסיף להיות שינוי הניכר בכיכר או בכניסה גם לאחר שהתוקפים עוזבים.

בדרום הגדה תקפו מתנחלים ב־24 במאי את האנדרטה לזכר סולימאן אל־הד'אלין באום אל־ח'יר שבמסאפר יטא.

האנדרטה נושאת את שמו של אדם המזוהה בתודעה הפלסטינית עם ההגנה על האדמה והמאבק בעקירה. הפגיעה בה היא אפוא פגיעה בסמל מקומי בעל משמעות לאומית. מיקומה בתוך קהילה כפרית מעניק לה גם תפקיד בשימור הסיפור במקום שבו התרחש.

בא־טבקה שבעיירה דורא ניפץ הצבא ב־29 ביוני ציורי קיר של דמויות פלסטיניות, ובהן באסל אל־אערג', נאג'י אל־עלי וע'סאן כנפאני, ואילץ תושבים להשלים את ההריסה. אירוע זה מרחיב את מעגל האתרים שנפגעו גם לצורות ביטוי אמנותיות המציגות על קירות הכפר סיפורי חיים ורעיונות.

כפיית השלמת ההרס על התושבים מוסיפה לפגיעה ממד הנוגע לאופן הפעלת הכוח. היא מאלצת אותם להשתתף בהסרת סמלים שבחרו להציג, והופכת את מחיקת הדימוי לחוויה שהקהילה עצמה עוברת.

מגוון השמות שנפגעו מלמד על רוחב הזיכרון הנתון לפגיעה. הרישום כולל אנדרטאות לחללים מקומיים, שמות של דמויות פוליטיות ותמונות של סופרים ואמנים, ומשקף את מגוון החוויות שהקהילה בוחרת להנציח. הנזק פוגע אפוא באמצעי הביטוי של היסטוריה פלסטינית רבת פנים, שבה סיפור החיים האישי מתקיים לצד החוויה התרבותית.

כל אחד מציוני הזיכרון האלה מציע דרך אחרת להבין את המקום. אובדנם מדלדל את הנוף ואת האפשרות לקרוא את הסיפורים הטמונים בו.

התקיפות ממחישות כי האנדרטה, התמונה וציור הקיר משמשים ארכיון פתוח, המאפשר להעביר את הזיכרון גם מחוץ לספרים ולמוסדות הרשמיים.

התושבים קוראים את השמות תוך כדי השימוש במקום, שואלים על האנשים שמאחוריהם ומעבירים את סיפוריהם לילדים ולמי שזה מקרוב באו.

באמצעות העברת הסיפורים מקבלות הכיכר או הדרך משמעות החורגת מתפקידן הפיזי. הריסת אתר ההנצחה פוגעת באחד האמצעים שבאמצעותם הקהילה שומרת על רציפות סיפורה, ומטילה עליה את עלות בנייתו מחדש או מציאת דרך אחרת להנכיחו.

הפגיעה בסמלים קשורה לשליטה בנוף באמצעות קביעה מה רשאים הפלסטינים להציג בו. הכוח שמסיר שם או תמונה מתערב בתוכנו של המקום, ומנכיח את יכולתו לשנות אותו.

אפשר לקרוא את ההשפעה הזאת כחלק מהכיבוש החזותי של המרחב הפלסטיני, שבו סמלים המבטאים זהות נתונים להתערבות צבאית או לתקיפות מתנחלים. הקשר הזה מקבל ביטוי מוחשי כאשר דחפור מגיע לכיכר במחנה פליטים, פוליטיקאי משתמש בפטיש בתוך כפר או שמות סטודנטים מוסרים מקמפוס האוניברסיטה שלהם.

הנזק פוגע גם בזכותם של מוסדות וקהילות לנהל את ענייניהם התרבותיים. האוניברסיטה, הכפר ומחנה הפליטים בוחרים את סמליהם מתוך ניסיונם, ומעניקים להם מקום התואם את הקשר שלהם לתושבים.

ההתערבות החמושה משבשת את הקשר הזה ומאלצת את תושבי המקום להתמודד עם אובדן שלא בחרו בו. לפיכך, בנייה מחדש של אנדרטה או שיקום ציור קיר משיבים לקהילה את האפשרות לבטא את עצמה. הם שומרים על הקשר בין השם, סיפור חייו ומקומו, ומונעים מרגע התקיפה להיות נקודת הסיום של נוכחות אתר ההנצחה.

הרשות הדגישה כי 18 התקיפות מעמידות בפני הפלסטינים סוגיה הנוגעת להמשך נוכחותה הגלויה של ההיסטוריה שלהם באדמתם. בירושלים, בשכם, בג'נין, בטולכרם, ברמאללה ובחברון חוזרים הניסיונות להכפיף את ציוני הזיכרון המקומיים לכוח, אף שהם נושאים סיפורים וחוויות שהתושבים בחרו לשמר בקרבם.

הרשות ציינה כי חשיבות ההגנה עליהם נובעת מקשרם לחיי הקהילה וליכולתה להעביר את זיכרונה הלאה. כל שם המושב למקומו וכל תמונה המשוחזרת מחברים מחדש את הסיפור למקום, ומאשרים את זכותם של בני המקום להציג את ההיסטוריה שלהם לדורות הבאים.