רמאללה, 3 במאי 2026, וואפא – ארגוני האסירים הפלסטיניים מסרו היום, לרגל יום חופש העיתונות העולמי, כי ישראל החריפה בשנים האחרונות את הפגיעה בעיתונאים פלסטינים, וכי המדיניות הזו כוללת הרג, מעצרים, איומים, רדיפה והיעלמות כפויה. לדבריהם, מדובר במהלך שיטתי שנועד לפגוע בסיקור הפלסטיני ולמנוע תיעוד של הנעשה בשטח.
בדו"ח שפרסמו הרשות לענייני אסירים ומשוחררים, מועדון האסיר הפלסטיני ומרכז א־דמיר לזכויות האסיר וזכויות האדם, נכתב כי מאז תחילת המלחמה נהרגו יותר מ־260 עיתונאים ועיתונאיות, וכי יותר מ־240 נעצרו או הוחזקו במעצר. לפי הדו"ח, יותר מ־40 מהם עדיין כלואים, בהם 20 המוחזקים במעצר מנהלי על בסיס "חומר חסוי". בין העצורים גם ארבע עיתונאיות.
הארגונים ציינו כי העיתונאית אסלאם עמארנה נעצרה הבוקר במחנה הפליטים דהיישה בבית לחם. עמארנה היא אחותו של העיתונאי אוסייד עמארנה, המוחזק גם הוא במעצר מנהלי. לפי הארגונים, מעצרה מצטרף לשורה ארוכה של מעצרים נגד עיתונאים בשל עבודתם המקצועית או בשל התבטאויותיהם.
עוד נמסר כי לפחות 14 עיתונאים מרצועת עזה עדיין מוחזקים במעצר, וכי שני עיתונאים מהרצועה, נידאל אל־ווחידי והית'ם עבד אל־ואחד, עדיין מוגדרים כמועלמים בכפייה. הארגונים מסרו כי ישראל אינה חושפת את גורלם או את מקום הימצאם, וכי הדבר מהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי.
בדו"ח נכלל גם מותו של העיתונאי מרואן חרזאללה, שמת במארס 2026 בכלא מגידו. לפי הארגונים, חרזאללה מת לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי, אף שמצבו הבריאותי היה ידוע. בעבר הוא נפצע ונאלץ לעבור קטיעה של אחת מרגליו. הארגונים הגדירו את מותו כחלק ממדיניות של "הרג איטי" בתוך בתי הכלא.
הדו"ח מתייחס גם לשימוש במעצר בית כפוי נגד עיתונאים ועיתונאיות, בעיקר לאחר תחילת המלחמה. בין המקרים שהוזכרו נמצאות העיתונאית סומיה ג'וואברה משכם והעיתונאית ביאן אל־ג'עבה מירושלים. בנוסף, הארגונים דיווחו על הרחקה שיטתית של עיתונאים מירושלים וממסגד אל־אקצא, מניעת סיקור, הצבת הגבלות תנועה, איומים והפעלת לחץ ישיר על עיתונאים.
לפי ארגוני האסירים, הפגיעה בעיתונאים הפלסטינים אינה תופעה נקודתית אלא חלק ממדיניות ארוכת שנים נגד הנרטיב הפלסטיני. לדבריהם, המדיניות החריפה במיוחד מאז תחילת המלחמה, משום שהעיתונאים מילאו תפקיד מרכזי בתיעוד האירועים, בהעברת המידע לעולם ובחשיפת פגיעות באזרחים.
הארגונים מסרו כי גבו עשרות עדויות מעיתונאים ועיתונאיות שנעצרו. לפי העדויות, עיתונאים הוחזקו בתנאים קשים בבתי הכלא ובמחנות המעצר, וסבלו מעינויים פיזיים ונפשיים, הרעבה, תקיפות, השפלות, מניעת טיפול רפואי ושלילת ביקורים. בדו"ח נטען גם כי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום אינו מקבל גישה לעצורים.
הדו"ח מציין את מצבם של עיתונאים ששוחררו ממעצר כדוגמה להיקף הפגיעה. העיתונאי מוג'אהד בני מופלח משכם לקה בדימום מוחי ימים אחדים לאחר שחרורו. העיתונאי עלי א־סמודי מג'נין שוחרר במצב רפואי קשה לאחר שאיבד כ־60 קילוגרמים ממשקלו במהלך שנה של מעצר מנהלי. לפי הארגונים, מקרים אלה מצביעים על שימוש בהרעבה ובמניעת טיפול רפואי כאמצעי לחץ וכענישה.
הארגונים הוסיפו כי השימוש המתרחב במעצר מנהלי על בסיס "חומר חסוי", לצד מעצרים בגין "הסתה" או התבטאות ברשתות החברתיות, פוגע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. לדבריהם, מדובר בכלים משפטיים ומנהליים עמומים, שמאפשרים מעצר ללא כתב אישום וללא הליך הוגן, ומשמשים בפועל לדיכוי עבודה עיתונאית.
בדו"ח נכתב כי פגיעה בעיתונאים בשל עבודתם מנוגדת להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ולאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, המעגנות את חופש הביטוי ואת הזכות לחפש, לקבל ולהפיץ מידע. הארגונים הדגישו כי הרג עיתונאים, מעצרם או העלמתם בכפייה עשויים להיחשב לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות, כאשר הם מתבצעים כחלק ממדיניות רחבה נגד אוכלוסייה אזרחית.
בסיום הדו"ח דרשו הארגונים לשחרר לאלתר את כל העיתונאים העצורים, לחשוף את גורלם של עיתונאי עזה המוחזקים בהיעלמות כפויה, ולפתוח בהליכי אחריות בינלאומיים נגד מי שמעורבים בפגיעה בעיתונאים ובאזרחים פלסטינים.
