בעוד הכלכלה הפלסטינית מתמודדת עם לחצים חסרי תקדים, נמשך המאמץ לעצב מדיניות כלכלית שתשמש לא רק מנגנון הישרדות, אלא אבן יסוד לבניית ישות לאומית עצמאית. בשבוע החולף התקיים ברמאללה כנס כלכלי-פוליטי ביוזמת מכון פלסטין למחקרי ביטחון לאומי, תחת הכותרת: "תפקידה של משרד הכלכלה בהעמקת הישות הפלסטינית". במפגש השתתפו בכירים בזירה הכלכלית, בהם שר הכלכלה מוחמד אל-עאמור, הכלכלן נצר עבד אלכרים, חוקרים, נציגי המגזר הפרטי וראשי ארגונים מקצועיים, על רקע ההכרה הגוברת כי שיקום כלכלי אינו עניין טכני בלבד – אלא תנאי הכרחי לעיצוב ריבונות פוליטית.

השר אל-עאמור הציג שורת רפורמות שמקדמת הממשלה ה-19 לנוכח מה שכינה "לחצים חריגים שמחייבים חשיבה מחודשת על הכלכלה הפלסטינית". לדבריו, בין הצעדים המרכזיים: שיפור הסביבה המשפטית למשקיעים, השקת פורטל דיגיטלי לעסקים, רפורמה ברשות ההשקעות וחוק תחרות חדש שייכנס לתוקף באוקטובר הקרוב. בנוסף, נבחנים מנגנוני תמרוץ חדשים להשקעות מקומיות תוך מתן עדיפות לעסקים קטנים ובינוניים – להם שמורה קדימות של 15% במכרזים ממשלתיים.

ד"ר נצר עבד אלכרים ביקר את המודל הכלכלי הפלסטיני הקיים, המבוסס לדבריו על ייבוא מופרז ותלות עמוקה בשוק העבודה הישראלי. הוא הדגיש כי שיעורי האבטלה, העוני ויוקר המחיה הם תוצאה ישירה של הסתמכות מתמשכת על דפוסים כלכליים כושלים. לדבריו, יש להפסיק את הדרתם של מגזרי החקלאות והתעשייה ולהשיב את הייצור המקומי למרכז הבמה. בין הצעדים שהציע: הקמת קרן לאומית לאקדמאים מובטלים, עידוד יוזמות חדשנות ופיתוח מדיניות של החלפת ייבוא לטובת תוצרת מקומית.

במהלך הכנס עלתה ביקורת חריפה על חוסר התיאום בין משרדי הממשלה הפלסטיניים. לדברי משתתפים, המדיניות הכלכלית מפוצלת לגופים נפרדים הפועלים ללא סינכרון, באופן שמונע יצירת מחזור כלכלי בר־קיימא. הוצעה שורת המלצות לקידום שיתוף פעולה בין-משרדי, במיוחד בתחומים קריטיים כמו אנרגיה, מים וקרקעות – מתוך תפיסה כי המשילות הכלכלית חייבת להיות משולבת ורב־מערכתית.

בסיכום הכנס גובשה תפיסה ברורה: חיזוק הישות הלאומית הפלסטינית מחייב בניית כלכלה עצמאית ככל האפשר – לא מתוך יומרה לנטרל את הכיבוש, אלא מתוך הבנה שצמיחה מקומית יכולה לשמש חומת מגן אזרחית. במילים אחרות: "פיתוח למרות הכיבוש" הוא לא סיסמה, אלא מסלול פעולה. המשתתפים קראו להשקיע במנועי צמיחה מקומיים, לצמצם את הייבוא שמהווה כיום כ־70% מהצריכה, ולהתמקד בהקמת מערכות תמיכה לעסקים קטנים ובינוניים, שיכולים לייצר תעסוקה ולחזק את שרשרת הערך הפנימית.

המסקנה הברורה שעלתה מהדיון היא שעתיד הכלכלה הפלסטינית – על אף המציאות הפוליטית – תלוי בהכרעות מקצועיות אמיצות. בעידן של אי־ודאות אזורית ותלות עמוקה, האתגר הגדול ביותר הוא לנסח מדיניות שאינה מגיבה בלבד, אלא בונה – ומציבה יסודות לחוסן לאומי לאורך זמן.