יפו, 18 ביוני 2025 | וואפא
החשש והמתח גוברים בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל, במיוחד בערים ההיסטוריות שעל חוף הים – עכו, חיפה, יפו, לוד ורמלה – על רקע ההסלמה הנמשכת בין ישראל לאיראן. בעוד שהרקטות האיראניות ממשיכות ליפול, ולצידן נשמעות אזעקות יומיומיות, רבים מהתושבים הערבים מוצאים את עצמם חשופים לחלוטין, נטולי מקלטים זמינים וללא מענה מיידי של הרשויות.
לפי עדויות שנאספו ביפו, אחת הדוגמאות הבולטות לאפליה המבנית היא ברחוב עזה, שבו שוכנת מכללת יפו. תושבים המתגוררים ברחוב נמנעים מגישה למקלט המוסדי, למרות קרבתם הפיזית אליו. שומרים המוצבים במקום סוגרים את השערים עם הישמע האזעקות, ומפנים את התושבים להשתמש בחניון רכבים במקום המקלט.
בתקרית נוספת, שתועדה ונמסרה לאתר "ערב 48", תיאר נאסר אקתילת, תושב יפו, ניסיון גירוש שלו ושל בני משפחתו – שמונה נפשות – ממקלט ציבורי בשכונה מעורבת בעיר. "ביום הראשון להסלמה קיבלנו את קוד הכניסה למקלט. נכנסנו כמו שאר הדיירים, אבל מיד הרגשנו שאנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו אחראים לירי", סיפר.
האירוע החריף באזעקה הבאה. לדבריו, אישה יהודייה פנתה אליו בנימה מאיימת: "אתם לא רצויים כאן. אל תבואו שוב. אנחנו נחליף את קוד הכניסה". לאחר מכן נאלצה המשפחה לחפש מחסה במקלט של בית ספר סמוך – מבלי שמי מהשכנים הביע התנגדות או מחאה. "איך ייתכן שמדינה רואה בי אזרח, אבל בפועל מתייחסת אליי כמו לפליט?" שאל אקתילת.
פערי ההגנה האזרחית אינם תופעה חדשה. במהלך המלחמה בלבנון, היו הפלסטינים אזרחי ישראל אחראים ל־40% מההרוגים האזרחיים – כפול משיעורם באוכלוסייה. גם במערכה הנוכחית, אין ניסיון מערכתי לספק מקלטים ניידים או פתרונות שוויוניים לתושבים הערבים.
היעדר מקלטים, מניעת גישה למרחבים מוגנים ואווירה של הדרה ואפליה – כל אלה מעידים על כך שגם בזמן מלחמה, קו ההפרדה בין יהודים לערבים אינו מיטשטש, אלא דווקא מתחדד. עבור רבים מהפלסטינים החיים בערים המעורבות, השאלה הפשוטה "היכן להתחבא?" הפכה לעדות יומיומית לכך שהמדינה לא סופרת אותם – לא בזמן שלום, ולא תחת אש.
