ההרס בכל מקום, ובכל זאת, מחנה הפליטים ג'באליה בצפון רצועת עזה שב וקלט לתוכו רבים מבניו, שנאלצו לנטוש אותו במהלך המתקפה הישראלית שנמשכה 15 חודשים.

המציאות שגילו עם שובם הייתה מעבר לכל דמיון. בין הריסות הבתים, כלי הרכב המרוסקים והרחובות החרבים, שוכנות זיכרונותיהם של התושבים שחזרו לאדמתם, גם אם הדבר משמעותו שייאלצו לישון תחת כיפת השמיים.

ברובע תל א-זעתר שבמחנה, עבד א-רחים סלמאן חזר וגילה כי ביתו נהרס כליל. בריאיון לאו"ם אמר: "כשראיתי את הבית, צעקתי. נזכרתי באבי ובאמי. ריחם עדיין נוכח במקום, אך כעת כל הזיכרונות נמחקו".

סלמאן ציין כי אחד מאחיו נהרג במלחמה, בעוד שאח נוסף נפצע, לצד בני משפחה אחרים. שניים מהם זקוקים לפינוי רפואי דחוף מחוץ לעזה וממתינים לאישור יציאה מהרצועה.

לדבריו, למרות הגידול בכמות הסיוע הנכנסת לעזה מאז תחילת הפסקת האש ב-19 בינואר, המצב ההומניטרי במחנה מוסיף להיות קשה ביותר. "אין מים, התחבורה בעייתית, ואנו נאלצים ללכת ברגל מתל א-זעתר לעיר עזה – מרחקים עצומים. אנו מקווים שהאו"ם ישוב ויתקרב אלינו כפליטים בצפון".

סלמאן הוסיף כי משפחתו שוהה כעת באוהל, וכי הוא עושה כל שביכולתו כדי לספק מחסה לילדיו הקטנים, בתקווה שישובו ללימודים בהקדם: "החינוך קריטי עבורם".

טארק אל-חוואג'רי, שעמד בין הריסות ביתו ההרוס, סיפר: "לא מצאתי דבר – לא מזרנים, לא שמיכות, כלום. אנו ממשיכים לסבול. אין לנו מחסה, ואין מקום לגור בו עם הילדים".

ג'יהאד עסאף גילה כי ביתו נהרס חלקית, ובעזרת יריעות בד הצליח להקים מחסה מאולתר למשפחתו. לדבריו, משפחתו חוותה כאב שאין לתאר: בנו הבכור חסן נהרג בפלישה הראשונה של צה"ל לצפון הרצועה, ואילו בנו השני, איימן, נהרג בפלישה השנייה.

למרות זאת, עסאף מנסה לשמור על אופטימיות: "תודה לאל, אנו מקבלים עזרה. זה לא מספיק, אבל זה מאפשר לנו לשרוד". הוא הוסיף כי הוא עצמו בריא, אך אשתו חולה ומטופלת על ידי אונר"א. "לפעמים חסרים תרופות, ואז אנו נאלצים לרכוש אותן בעצמנו – משימה קשה במיוחד משום שאני מובטל".

האו"ם ושותפיה עושים כל שביכולתם כדי להרחיב את היקף הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, במיוחד לאחר הפסקת האש. תת-מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים, טום פלצ'ר, ביקר ביום חמישי בצפון עזה, כולל מחנה הפליטים ג'באליה, והתרשם מקרוב מהמצוקה הקשה במקום.

"עברנו בין חורבות הבתים, הקהילות והחיים שנהרסו כליל. יותר מ-159 אלף נפגעו, רובם נשים וילדים, והשאירה למעלה מ-14 אלף נעדרים. הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות כיום הוא להיות עדים להרס ולספר את סיפורם של האנשים המחפשים בין ההריסות בניסיון נואש לשקם את חייהם", אמר פלצ'ר.

למרות כניסתן של 10,000 משאיות סיוע לרצועה מאז הפסקת האש, פלצ'ר הדגיש כי יש להגביר את המאמצים: "אנו חייבים להיות כאן, לראות זאת במו עינינו ולספר את הסיפור לעולם".