רשויות הכיבוש הישראלי שחררו היום (חמישי) את הפעימה השלישית של האסירים במסגרת הסכם הפסקת האש.
לפי הרשות לענייני אסירים ומועדון האסיר, הפעימה כוללת 110 אסירים, בהם 32 אסירים שנידונו למאסרי עולם, 48 אסירים שנשפטו לתקופות מאסר שונות, ו-30 קטינים.
כוחות הכיבוש הפכו את אזור כלא עופר למתחם צבאי סגור, מנעו מבני משפחות האסירים להתאסף במקום, וירו לעברם כדורים חיים ורימוני גז. בנוסף, פשטו הכוחות על העיירה ביתוניא וירו גז מדמיע לעבר התושבים, מה שהוביל לפציעתם של כ-20 מהם, בהם שלושה שנפגעו מירי חי. דחפורים של הכיבוש חסמו כבישים צדדיים כדי למנוע מתושבים להגיע לכלא עופר ולחגוג את שחרור יקיריהם.
מאות בני משפחות האסירים ותושבים נוספים התאספו במתחם הבידור ברמאללה לקראת הגעת המשוחררים מכלא עופר. המתקהלים הניפו דגלי פלסטין ודגלי ארגוני אש"ף, וקראו לאחדות לאומית ולסיום הפילוג הפוליטי.
"שחרור אחרי 23 שנה בכלא – שמחה שאין לתאר"
הדה עבד א-רחימ ג'אבר, תושבת הכפר חארס שליד סלפית, המתינה בדריכות לבנה הית'ם, בן 51, ששוחרר לאחר 23 שנות מאסר. "התחושה בלתי ניתנת לתיאור," סיפרה לוואפא, "לא ראינו אותו 15 חודשים, מאז שהכיבוש מנע מאיתנו ביקורים במהלך המתקפה על עזה."
לדבריה, בנה נעצר לראשונה בגיל 16, בשנת 1991, וריצה אז שנתיים וחצי בכלא, שם גם השלים את לימודיו התיכוניים. בשנת 1995 נעצר שוב וישב בכלא שבע שנים נוספות, עד שנעצר בפעם השלישית ב-2002 ונידון ל-28 שנות מאסר.
ג'אבר תיארה את המסע המפרך לביקור בנה בכלא: שש שעות נסיעה לכל כיוון, חצי שעה בלבד של מפגש מאחורי סורגים, והטרדות חוזרות מצד כוחות הכיבוש. במהלך שנות מאסרו, התחתנו אחיו ובני דודיו, והוא מעולם לא פגש את ילדיהם. כעת, היא מקווה שתוכל לחגוג עמו את נישואיו.
אסיר, סופר ובעל תארים אקדמיים
במהלך מאסרו, הקדיש הית'ם את זמנו ללימודים ולכתיבה. הוא פרסם שני רומנים – "השהידה" ו-1578 – וכן אוסף סיפורים קצרים בשם "החתונה הלבנה". לצד כתיבתו הספרותית, סיים תואר ראשון בעיתונאות ותקשורת ותואר נוסף בהיסטוריה.
"הכיבוש ניסה לשבור אותנו, אבל נישאר איתנים"
המשוחררת חנאן עווד, תושבת אידנא שממערב לחברון, קיבלה את בנה עז א-דין קאסם זיאד עווד, ששוחרר לאחר 11 שנות מאסר מתוך עונש של 27 שנים. יחד עם זאת, היא נותרה עם כאב עמוק: בעלה, זיאד, מרצה מאסר עולם ונמצא בכלא כבר 26 שנה. הוא שוחרר בעסקת חילופי השבויים ב-2011 אך נעצר שוב כעבור שנתיים וחצי. גם בנה השני, חסן, כלוא במעצר מנהלי כבר שנה וחצי, לאחר שריצה בעבר שבע שנות מאסר.
"אני חווה תחושות מעורבות – שמחה על שחרור בני, אבל עצב על יתר בני משפחתי שנותרו בכלא," אמרה. "אבל אנחנו, כנשים פלסטיניות, נמשיך לעמוד איתנות למרות הכאב והסבל שהכיבוש גורם לנו."
עוד הוסיפה: "השמחה שלנו אינה שלמה, אי אפשר לחגוג כאשר דם ילדינו נשפך בעזה."
"15 חודשים ללא ביקור – ואפילו לא חיבוק אחד"
תסנים מוסלם, תושבת תלבית שבדרום שכם, חיכתה לאביה קאסם, בן 56, ששוחרר לאחר 25 שנות מאסר. "אי אפשר לתאר את הכאב שחווינו כל השנים האלה," אמרה, "אבא שלי נידון ל-30 שנות מאסר, וחיינו בציפייה ליום שיזכה לחירותו."
לדבריה, הגבלות הכיבוש הפכו את הביקורים למורכבים ביותר: "יכולתי לראות אותו רק פעם בחודש, בעוד שאחיי לא הורשו כלל לבקרו."
"מעולם לא הצלחתי לחבק את אבי בכל השנים האלה, כל ביקור היה תחת פיקוח צבאי הדוק," הוסיפה. "הכיבוש לא הסתפק בלכידתו – הוא גם שלל מאיתנו את התחושות הבסיסיות ביותר של אהבה וחום משפחתי. אפילו את המילה 'אבא' נמנע מאיתנו לומר לו."
מוסלם ציינה כי מצבו הבריאותי של אביה קשה – הוא סובל מסוכרת, לחץ דם גבוה, כאבי גב וירידה חדה בראייה. "לא ראינו אותו 15 חודשים, לא ידענו מה שלומו, וזה הוסיף עוד מועקה לחיים שלנו," סיכמה.
