מאת: ועד אלקאר

באל-ח׳דר, עיירה ציורית מדרום לבית לחם שהייתה ידועה בעבר בכרמיה הירוקים, השתנו החיים ללא הכר. מה שהיה פעם מקום של שלווה וטבע הפך לשדה קרב יומיומי, בו מתמודדים התושבים עם פשיטות בלתי פוסקות של כוחות הכיבוש.

"בקרים של פחד"

בבית סמוך לכניסה לעיירה, מתעוררת אום יאסין לפני עלות השחר כדי להכין ארוחת בוקר לילדיה. באותו בוקר, פצצות גז מדמיע שנורו על ידי כוחות הכיבוש חדרו למטבח דרך החלון הפתוח. "הפחד על ילדיי שובר אותי," מספרת האם, שתיארה כיצד סגרה בחיפזון את החלונות בעוד הילדים רצו להסתתר בפינות הבית.

"הבית כבר לא מקום בטוח," היא מוסיפה, כשעיניה מושפלות. האתגר הבא שלה באותו בוקר היה ללוות את ילדיה לבית הספר, מרחק של שני קילומטרים בלבד. הדרך רצופת מחסומים, חיילים וצעקות, כשהדי פצצות הלם מרעידים את האוויר.

כרמים נטושים וחלומות מנופצים

לא רחוק משם, יושב אבו יאסר, חקלאי בשנות החמישים לחייו, על סף כרם שפעם היה גאוותו. השנה, כמו בשנים האחרונות, הוא לא הצליח למסוק את יבול הזיתים שלו. "החיילים מונעים מאיתנו להגיע לאדמותינו," הוא אומר בקול רועד. "הכרמים שלנו אינם רק מקור פרנסה – הם חלק מזהותנו. המניעה הזאת היא מתקפה ישירה על מהות הקיום שלנו."

בית ספר תחת אש

בבית הספר היסודי של העיירה, השגרה הלימודית הפכה למאבק יומיומי. מחמוד, תלמיד כיתה ו׳, מתאר רגע של אימה שהתרחש במהלך שיעור מתמטיקה: "פתאום התחלנו להשתעל, הכיתה התמלאה בגז מדמיע. ברחנו החוצה בבכי." מאז אותו אירוע, הפחד הפך בן לוויה קבוע בדרכם של הילדים לבית הספר.

עיירה תחת מצור

ראש המועצה המקומית, אחמד סלאח, מתאר את מה שמתרחש כ"מדיניות שיטתית של דיכוי וטרור." לדבריו, מאז תחילת השנה חוותה העיירה למעלה מ-70 פשיטות, חלקן נמשכו עד שעות הלילה המאוחרות, במהלכן נורו פצצות גז מדמיע לעבר בתים ועסקים.

"זהו ניסיון לייצר פחד מתמיד ולפגוע במרקם החיים שלנו," הוא אומר. "המטרה ברורה: לרוקן את העיירה מתושביה."

חיים על הקצה

במרכז העיירה, בעל חנות מקומית בשם וסאם מוסא מספר על הפגיעה המתמשכת בעסקיו: "בעבר, אנשים מכל הסביבה היו באים לקנות כאן. היום, כולם חוששים לצאת מהבתים." הוא מתאר כיצד פצצות גז שנורו לעבר החנות שלו גרמו לנזק רב, במיוחד לפירות ולירקות שנאלץ לזרוק. "זה לא רק הפסד כלכלי – זו פגיעה בחיים עצמם."

ילדים בצל הטראומה

האלימות המתמשכת לא פוסחת על הילדים, שנאלצים להתמודד עם פחדים ולחצים נפשיים בלתי נסבלים. "הבת הקטנה שלי מתעוררת כל לילה בצרחות," מספרת אום יאסין. "אפילו טריקת דלת מפחידה אותה."

צעקת העיירה

למרות הכל, תושבי אל-ח׳דר מסרבים להיכנע. "אנחנו נמשיך להיאחז באדמה שלנו ולהגן על זהותנו," מצהיר אחמד סלאח. "הכיבוש לא ישבור אותנו, אבל הוא משאיר צלקות עמוקות."

סיפורה של אל-ח׳דר הוא עדות לכוח העמידה של קהילה הנאבקת יום-יום מול מציאות בלתי אפשרית. תחת מצור, הפחדות ואובדן, התושבים שומרים על תקווה וממשיכים להיאבק על עתידם.