מחר, ה-11 בנובמבר, יצוין יום השנה ה-20 למותו של יאסר ערפאת, מנהיג הרשות הפלסטינית ומי שנחשב לסמל המאבק הלאומי הפלסטיני. דמותו של "אבו עמאר," כפי שכונה, עדיין נוכחת בזיכרון הקולקטיבי של בני עמו, שממשיכים לראות בו מנהיג שהקדיש את חייו למאבק למען עצמאות פלסטין.
סמל ההתנגדות והמאבק הלאומי
יום השנה למותו של ערפאת מצוין השנה על רקע המלחמה הקשה שמתנהלת בעזה, בה נהרגו עד כה כ-43,600 בני אדם ונפצעו מעל 102,900, רובם נשים וילדים. בגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית, נהרגו מעל 780 איש, בהם 167 ילדים, מאז תחילת הלחימה הנרחבת ב-7 באוקטובר 2023. אלפי נפגעים עדיין לכודים תחת הריסות, והרשויות מתקשות להגיע אליהם בשל המשך הקרבות.
יאסר ערפאת, שנולד בירושלים ב-4 באוגוסט 1929, גדל והתחנך בקהיר. כבר בנעוריו החל לפעול במסגרת האיחוד הלאומי של הסטודנטים הפלסטינים, ומאוחר יותר היה לאחד ממייסדי תנועת "פתח". ב-1969, לאחר תקופה בה עמדו בראש אש"ף אחמד שוקיירי ויחיא חמודה, נבחר ערפאת לעמוד בראש הוועד הפועל של הארגון והחל להוביל אותו ככוח המרכזי במאבק הפלסטיני.
במהלך שנות פעילותו עמד ערפאת במוקד עימותים צבאיים ופוליטיים מול ישראל. ב-1974 נשא נאום מפורסם בפני עצרת האומות המאוחדות, בו אמר: "באתי אליכם נושא רובה ביד אחת וענף זית ביד השנייה. אל תשליכו את הענף הירוק מידי." אמרה זו נחרתה בזיכרון כמסר של ערפאת, שנשא את שני סמלי מאבקו – ההתנגדות והשלום.
מורשתו של ערפאת נותרה חיה בעמנו
ב-1982 עמד ערפאת בראש המאבק הפלסטיני כנגד פלישת ישראל ללבנון, ושרד מצור בן 88 ימים על ביירות. לאחר הסכם יציאה, עבר עם הנהגת אש"ף לתוניסיה, משם המשיך לפעול למען הכרה בינלאומית בזכויות הפלסטיניות. ב-1993, לאחר שנים של מאבק, חתם ערפאת עם ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, על הסכם אוסלו, שאפשר לו לשוב לפלסטין ולהקים את הרשות הפלסטינית.
בשנת 2000, לאחר כישלון שיחות קמפ דייוויד, פרצה אינתיפאדת אל-אקצא, והכוחות הישראלים הטילו מצור על מטהו של ערפאת ברמאללה. המצור נמשך עד מותו בנובמבר 2004, בתום שנים של מאבק פוליטי ומזוין נגד מדיניות הכיבוש.
מורשתו של יאסר ערפאת נותרה חיה ומהדהדת בקרב העם הפלסטיני. עבור רבים, ערפאת מייצג את המאבק הבלתי מתפשר לשחרור ואת הדבקות בזכויות הלאומיות הפלסטיניות. גם היום, עשרים שנה לאחר מותו, מורשתו ממשיכה להוות מקור השראה לדורות הבאים במאבקם לחירות.
