היום, שבת, ה-28 בספטמבר, מציינים 24 שנים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, המכונה "אינתיפאדת אל-אקצא", שבה נהרגו כמעט 4,500 פלסטינים ונפצעו למעלה מ-50 אלף.

ההתקוממות השנייה פרצה בעקבות ביקורו של מנהיג האופוזיציה בישראל דאז, אריאל שרון, במתחם מסגד אל-אקצא, כשהוא מלווה באבטחה חסרת תקדים שכללה כ-3,000 שוטרים, אנשי ביטחון ומודיעין. ביקור זה הוביל לעימותים אלימים עם מאות פלסטינים שהגיעו למקום במטרה לסלק את שרון וכוחותיו. העימותים התפשטו במהירות לכל רחבי פלסטין והפכו להתקוממות נרחבת שנודעה כאינתיפאדה השנייה.

רקע לפרוץ האינתיפאדה
האינתיפאדה פרצה לאחר שבועיים של משא ומתן שהתנהל ביולי 2000, באתר "קמפ דייוויד" בארצות הברית, בהזמנת הנשיא האמריקאי דאז, ביל קלינטון. בפסגה השתתפו הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל אהוד ברק. המשא ומתן הסתיים ללא הסכם לסיום הסכסוך עם ישראל. הנשיא ערפאת סירב להעניק ויתורים משמעותיים שהיו מובילים להסכם על הקמת מדינה פלסטינית עתידית, וב-28 בספטמבר 2000 פרצו עימותים בין פלסטינים לכוחות הכיבוש במתחם מסגד אל-אקצא, כאשר כוחות אלו אבטחו את ביקורו של שרון במסגד, מלווה באנשי מפלגתו הימניים. אותם עימותים היוו את ניצוץ ההתקוממות שהפכה לאחר מכן לאינתיפאדה רחבת היקף.

ימי ההתקוממות הראשונים
ביום הראשון לאירועים, ה-27 בספטמבר, נפצעו 20 צעירים פלסטינים בעימותים שונים. ביום השני, ה-29 בספטמבר, העימותים הפכו לאלימים יותר לאחר תפילת הצהריים, מה שהוביל למותם של שישה פלסטינים ולפציעתם של 300 נוספים. השהידים כללו את אוסאמה ג'ודה מירושלים, בילאל עפאנה מאבו דיס, חמד פרח מאום אל-פחם, יחיא פרג' מבית צפאפא, והית'ם עווידה מירושלים, בעוד זהותו של השהיד השישי נותרה לא ידועה עד ליום שלמחרת.

ב-30 בספטמבר, היום השלישי להתקוממות, הוכרז על שביתה כללית ואבל בכל רחבי השטחים הפלסטיניים, והעימותים התפשטו לכל הערים, הכפרים ומחנות הפליטים הפלסטיניים. במהלך היום נהרגו 13 פלסטינים ונפצעו 623 נוספים, ביניהם הילד מוחמד אל-דורה, שנהרג לעיני המצלמות כשהוא בין זרועות אביו, באירוע שהפך לסמל ההתקוממות בכל העולם.

התרחבות ההתקוממות ומעורבות הפלסטינים בתוך ישראל
ב-1 באוקטובר נהרגו 10 פלסטינים ונפצעו 227 נוספים בעימותים שבהם השתמשו כוחות הכיבוש במסוקים ובטילי "לאו". באותו יום נערכו הפגנות תמיכה ראשונות במחנות הפליטים בלבנון, בהן מחנה עין אל-חילווה, ולאחר מכן נערכו הפגנות גם במחנה ירמוק שבסמוך לדמשק. ההפגנות התפשטו בהמשך לערים נוספות בעולם הערבי והאסלאמי, ובחלקן נערכו הפגנות המוניות.

ביום זה, ה-1 באוקטובר, התפשטו העימותים גם לתוך שטחי 1948, כאשר הפלסטינים בתחומי ישראל קיימו שביתה כללית ומחאות נגד כוחות הכיבוש הישראלי, שבמהלכן נהרג עומר אחמד ג'ובראין מאום אל-פחם ונפצעו עשרות נוספים.