ח'אן יונס, 6 באוקטובר 2026, וואפא – ספאא אל־ברים
שלוש שנים חלפו, ואום אנס אל־בטניג'י עדיין פוקחת את עיניה בכל בוקר מול קירות בד, ונרדמת מדי לילה עם אותה שאלה: מתי תשוב לבית שבו תוכל לסגור את הדלת ולהגן על ילדיה, במקום להוריד יריעת בד על פתח אוהל שאינו מגן עליהם מחום הקיץ או מקור החורף?
באוהלה במוואסי ח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, אום אנס, בת 40, מסדרת כמה שמיכות. סביבה פזורים החפצים המעטים שהביאה מרפיח, שממנה נעקרה. ״התעייפנו מהחיים באוהלים. שלוש שנים אנחנו סובלים״, היא אומרת. ״אנחנו רוצים לחיות כמו כולם. אנחנו רוצים בית נקי, בלי חרקים ומכרסמים, שנוכל לסגור את דלתו ולהרגיש שהילדים שלנו בטוחים״.
עבור משפחות רבות ברצועת עזה, האוהל כבר אינו תחנה זמנית בדרך. הוא הפך למקום מגורים למשך שנים, בתנאי צפיפות, מחסור והיעדר פרטיות, לצד מחסור במים, הצטברות אשפה, התפשטות חרקים ומכרסמים וקושי להגיע לשירותים בסיסיים.
״בקיץ האוהל נעשה מחניק תחת השמש, ובחורף הוא אינו מספק הגנה מהקור, מהגשם ומהרוח״, מוסיפה אום אנס. ״ובין העונות נשארת אותה שאלה: מתי יסתיימו החיים שלנו באוהלים ונחזור לחיות בבתים כמו פעם?״
״אני לא מדברת על מותרות״, היא ממשיכה. ״הבקשה שלי פשוטה: בית בטוח, כמו שיש לאנשים בכל מקום, עם פרטיות, אוכל בריא, מים נקיים, שירותים וחשמל. מקום שיגן על הילדים שלי מהחום ומהקור״.
לפי יוניסף, עד אמצע 2026 חיו כ־1.9 מיליון מתוך 2.1 מיליון תושבי רצועת עזה כעקורים. כלומר, הרוב המכריע של התושבים עדיין לא שב לבתיו. הארגון הזהיר מפני הסיכונים הבריאותיים והסביבתיים המתמשכים הנשקפים לעקורים.
בית שכבר אינו קיים
לא הרחק משם עומד אחמד אל־קרא, בשנות החמישים לחייו, מול אוהל קטן. הוא נעקר מבני סוהילה, ממזרח לח'אן יונס, אל מערב העיר.
״היה לנו בית. לא היה לנו הרבה, אבל זה היה הבית שלנו״, הוא אומר. ״כאן אין שום דבר שדומה לבית. אוהלים צמודים זה לזה, ולפניהם ערימות אשפה, חרקים, מכרסמים וריחות רעים״.
הוא שותק לרגע ומוסיף: ״אנחנו לא רוצים לחיות מסיוע לנצח. אנחנו רוצים שהמלחמה תסתיים באמת ושנחזור לבתים שלנו. ואם הבתים כבר אינם קיימים, אנחנו רוצים הזדמנות לחיים רגילים״.
אולם עבור רבים מתושבי עזה, השיבה אינה מסתכמת במציאת מקום לישון בו. היקף ההרס בבתי המגורים הופך את האפשרות לחזור למורכבת יותר.
לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, הערכת נזקי הדיור עד יולי 2026, שכללה כ־159 אלף יחידות דיור, מצאה כי 95,290 יחידות — 60% מהיחידות שנבדקו — נהרסו או ספגו נזק מבני חמור. עד אוגוסט העלתה הערכה רחבה יותר כי כ־107,941 יחידות דיור, גם הן 60% מהיחידות שנבדקו, ניזוקו קשות, נהרסו או אינן ראויות למגורים.
מים ומחלות: שגרת החיים באוהל
הסבל באוהל אינו מסתכם בצפיפות. מים, שירותים, ניקיון ופינוי אשפה — צרכים יומיומיים בסיסיים — הופכים לאתגרים קשים.
לפי יוניסף, כ־82% ממשקי הבית בעזה סובלים מחוסר ביטחון באספקת מים. עד 70% מהם אינם יכולים להשיג אפילו את הכמות המזערית של שישה ליטרים לאדם ביום. כ־90% מתשתיות המים והביוב ניזוקו או נהרסו. הארגון הזהיר גם כי המחסור בשירותים, הצטברות האשפה והתפשטות המכרסמים מגבירים את הסיכונים הבריאותיים והסביבתיים.
אום חאזם חמד, אישה מבוגרת היושבת לצד נכדיה, אומרת: ״אנחנו לא רוצים רק אוהל טוב יותר. אנחנו רוצים שהחיים באוהל יסתיימו״.
קולה עולה: ״אנחנו רוצים לחיות בבתים רגילים כמו כולם. בתים רגילים. קירות שאפשר להישען עליהם, רצפה מרוצפת ללכת עליה, דלתות שאפשר לסגור, מטבח, חדר רחצה נקי ומים שזורמים מהברז. החיים באוהלים התישו אותנו, ואנחנו כבר לא יכולים לשאת את זה״.
״גם כשאנחנו חולים קשה להגיע לרופא״, היא מוסיפה. ״יש בעיה של תחבורה, של תרופות, של כסף ושל מקום שאפשר לקבל בו טיפול. אלה לא חיים״.
לפי ארגון הבריאות העולמי, נכון ל־24 בספטמבר 2026 פעלו ברצועת עזה רק 19 מתוך 36 בתי חולים, וגם הם באופן חלקי. אף בית חולים לא פעל במלוא יכולתו, והמחסור בתרופות, בציוד רפואי ובדלק נמשך.
חורף שלישי והיערכות שאינה נגמרת
עמאר עבדאללה, בן 60, שנעקר מצפון הרצועה לדרומה, נערך עם משפחתו לחורף נוסף באוהל.
״רוב האנשים התחילו להכין את האוהלים לחורף הקרוב״, הוא אומר. ״כולם מנסים לעשות מה שאפשר כדי להגן על הילדים ועל המשפחה מהקור ומהגשם. אבל לצערנו הכול התייקר: היריעות, הברזל, המסמרים והעץ״.
״אפילו התיקון הפשוט ביותר באוהל כבר דורש סכום גדול״, הוא מוסיף. ״אנחנו לא מבקשים מותרות ולא בית מפואר. ולא משנה מה תעשה, לא תוכל לחיות בנוחות באוהל״.
״אנחנו עומדים בפני חורף נוסף, והדבר הקשה ביותר הוא לדעת מה מחכה לך ולהבין שצריך להיערך כבר עכשיו, אבל המחירים מונעים ממך לעשות זאת״, הוא ממשיך. ״אותו סבל חוזר כבר שלוש שנים. בתחילת כל קיץ ובתחילת כל חורף צריך להחליף את היריעות שנקרעות בגלל מזג האוויר והזמן״.
עבור המשפחות האלה, האוהל אינו רק מחסה מפני סכנה חולפת. הוא מקום שבו הן חיות כבר שנים, לאחר שאיבדו את הבית, את הפרטיות ואת היציבות. בין האוהלים נותר אותו רצון: קיר להישען עליו, מים מהברז, חדר רחצה נקי ומפתח לדלת שיוכלו לסגור מאחוריהם, ולומר סוף־סוף: זה הבית שלנו.
