עזה, 5 באוקטובר 2026, וואפא – מוחמד דהמאן
המרחק בין מחמוד אסליח ברצועת עזה לבין אשתו ננסי אבו סווילם, בת 24, ובנם סלאח בבאר שבע אינו גדול. אבל כבר שלוש שנים הם אינם יכולים להיפגש. האב מתגורר באוהל בעזה, האם והילד נשארו בבאר שבע, והקשר המשפחתי מתקיים באמצעות תמונות ישנות ושיחות אינטרנט מקוטעות.
מחמוד, בן 26, הגיע לבאר שבע עם אביו כשהיה בן 14. הוא התגורר אצל קרובי משפחה, חי ועבד בעיר במשך שנים. ב־16 באוקטובר 2020 נישא לננסי, והשניים הקימו משפחה ונולד להם בנם סלאח.
ב־3 בנובמבר 2023 נקטעו חייהם המשותפים.
מחמוד מספר כי שוטרי הכיבוש הגיעו לביתו, עצרו אותו לעיני אשתו ובנו ולקחו אותו לתחנת המשטרה בבאר שבע. הוא הוחזק שם כשבוע, ולאחר מכן הועבר לידי הצבא וגורש לרצועת עזה דרך מעבר כרם שלום.
לדבריו, הוא לא ציפה שיגורש, משום שהיו ברשותו מסמכים של בית משפט ישראלי שאסרו על גירושו. עם זאת, הוא מציין כי כיום אין בידיו עותקים שלהם.
סלאח היה אז בן שמונה חודשים. השעות שקדמו לגירוש היו הפעם האחרונה שבה ראה את אביו פנים אל פנים.
״הדבר האחרון שאני זוכר הוא שהחזקתי אותו בידיים כמה שעות לפני שגורשתי. אני לא מרגיש שהספקתי לראות אותו ולשחק איתו מספיק״, אומר מחמוד.
מאז, הטלפון הוא הקשר היחיד שלו עם בנו. הם משוחחים בשיחות קוליות או בווידאו כשחיבור האינטרנט מאפשר זאת. אבל מחמוד אומר שהשיחות אינן יכולות להחליף את נוכחותו, במיוחד ככל שהשנים חולפות וסלאח גדל הרחק ממנו.
לדבריו, הילד שואל לעיתים מתי ישוב הביתה. הוא אינו מוצא תשובה, ומנסה לשנות את נושא השיחה או להסיח את דעתו, בעודו רואה אותו גדל דרך מסך הטלפון.
ננסי מספרת כי סלאח היה צעיר מכדי לשמור זיכרונות ברורים מאביו. כדי לשמר את נוכחותו בחיי הילד, היא קבעה את תמונתו כרקע בטלפון שלה. כשסלאח שאל מי האיש בתמונה, השיבה: ״זה אבא שלך״. מאז היא מראה לו תמונות מהרגעים שבילו יחד בחודשי חייו הראשונים.
״איפה אבא שלי? למה הוא לא בא לקחת אותי?״, שואל סלאח, במיוחד כשהוא רואה ילדים אחרים עם אבותיהם. ננסי מנסה להרגיע אותו ולאפשר לו לדבר עם אביו בכל הזדמנות.
״אני מנסה להיות גם אמא וגם אבא, אבל זה קשה מאוד. אני עדיין צעירה ואין לי מספיק ניסיון למלא את שני התפקידים. הוא ילד שזקוק לאבא שלו כפי שהוא זקוק לי״, היא אומרת.
לפני הפרידה היה מחמוד המפרנס העיקרי של המשפחה. לאחר גירושו ננסי נותרה לגדל את בנם לבדה. היא מדגישה כי תמיכת משפחתה אינה יכולה למלא את מקומם של בן הזוג והאב.
לדבריה, מחמוד נמצא במרחק של כשעת נסיעה ממנה, אבל ״במקום הקשה ביותר בעולם״, והאפשרות להגיע אליו נראית לה בלתי אפשרית.
ננסי פנתה לגורמי רווחה ולעובדת סוציאלית, ופנתה גם לארגוני זכויות אדם בירושלים. באחד מהם ביקרה כמה פעמים. לדבריה, דבר לא השתנה, וברוב התשובות שקיבלה התבקשה להמתין עד שהמצב יירגע.
היא מספרת כי בתחילת הפרידה הקושי הגדול ביותר היה היעדר המידע עליו ושיבושי התקשורת. פעמים רבות חששה שנהרג או שנפגע, עד שהצליחה ליצור עמו קשר ולוודא שהוא בחיים.
כיום סלאח מתקרב לגיל ארבע, ואת רוב חייו העביר ללא אביו. מחמוד חי בעזה הרחק ממשפחתו, ואומר שאינו רואה אפשרות לחיים רגילים או תקווה ברורה, מלבד האפשרות שישובו להיפגש.
עו״ד סמיר אל־מנאמעה ממרכז אל־מיזאן לזכויות אדם אומר כי הפרדת פלסטיני מאשתו ומילדו שוללת מהמשפחה את זכותה לאיחוד ולחיים משותפים ומעמיקה את סבלה. לדבריו, הדבר מנוגד לזכויות הנוגעות לאחדות המשפחה ולאיחודה, המעוגנות במשפט הבינלאומי לזכויות האדם.
אל־מנאמעה מציין כי בני משפחה מעשרות משפחות פלסטיניות גורשו בכפייה לרצועת עזה, וכי משפחת אסליח אינה היחידה במצב זה. עם זאת, אין כיום נתונים מדויקים על מספר המגורשים מתוך ישראל לרצועה, בשל המלחמה, השבתת מוסדות ושיבוש עבודתם, המונעים איסוף נתונים מעודכנים.
לדבריו, ילדים שנמנע מהם קשר עם אחד מהוריהם במשך שנים צריכים לגדול עם שני הוריהם, כל עוד אין החלטה שיפוטית המונעת זאת. הוא מציין כי אחת האפשרויות המשפטיות היא פנייה לבתי המשפט בישראל וערעור על החלטת הגירוש או ההרחקה, במיוחד אם קיימים מסמכים או החלטות קודמות שאפשר להסתמך עליהם.
אל־מנאמעה אומר כי מרכז אל־מיזאן טיפל לאורך השנים בסוגיות של איחוד משפחות פלסטיניות ושיתף פעולה עם ארגוני זכויות אדם בהגשת עתירות לבתי המשפט בישראל. הוא קורא לכבד את זכויות המשפחות ולאפשר להן להתאחד ולחיות יחד.
מחמוד וננסי כבר אינם מבקשים רק להשיב את חייהם הקודמים. הם פונים לגורמים בינלאומיים והומניטריים ולכל מי שיכול להתערב, בבקשה למצוא מקום בטוח שבו יוכלו לחיות יחד, בכל מדינה שתסכים לקבלם, עד לסיום המלחמה. הם מבקשים גם להסדיר מסלול משפטי שיאפשר למחמוד לשוב לאשתו ולבנו.
מחמוד אומר שהדבר הראשון שיעשה אם יוכל לחזור יהיה לחבק את סלאח זמן רב. ״הוא הכול בשבילי בחיים״, הוא אומר.
ננסי רוצה שהמשפחה תשוב לחיים רגילים, שסלאח יגדל עם שני הוריו, ושהיא לא תיאלץ למלא את שני התפקידים. היא רוצה שבנה לא יצטרך להתמודד עם היעדרו של אב שנמצא בחיים.
שלוש שנים לאחר הפרידה, מחמוד ממתין לפגוש את בנו, ננסי מנסה לשמר את דמותו בחיי הילד, וסלאח גדל בלי זיכרונות משותפים עם אביו. המרחק בין עזה לבאר שבע נותר קצר, אך המשפחה עדיין אינה יכולה לעבור אותו.
