טול כרם, 22 בספטמבר 2026, וואפא – הודה חבאיב.
החקלאי פאיז א־טניב נע במהירות בין חלקיה של חוות "חכורתנא", מדרום־מערב לטול כרם, ומנסה להציל ככל האפשר לפני שתסתיים הארכה שהעניקו לו רשויות הכיבוש לפירוק מבני החווה.
המראה בחכורתנא שונה בימים אלה לחלוטין. במקום עובדים הנעים בין החממות, עסקו א־טניב, פעילים שבאו לסייע לו ותושבים מטול כרם בפירוק החממות, מערכות ההשקיה והמתקנים החקלאיים. הם מנסים להספיק לפרק כמה שיותר כדי לצמצם את הנזק במקרה שצו ההריסה יבוצע.
בתחילת השבוע החל א־טניב לפרק במו ידיו את החווה שאותה בנה ופיתח במשך 43 שנה. ביום רביעי שעבר מסרו לו רשויות הכיבוש צו להפסקת העבודות ולהריסת המבנים בחכורתנא, הסמוכה לגדר ההפרדה, ונתנו לו שבוע להגיש התנגדות.
המועד האחרון להגשת ההתנגדות חל היום, שלישי. א־טניב אומר כי נאלץ להתחיל בפירוק בעצמו כדי שלא יידרש לשלם גם את עלויות ההריסה וכדי לצמצם ככל האפשר את הפסדיו.
העונה האחרונה
בזמן שחלק מהעובדים פירקו את שלדי החממות, אחרים קטפו את יבול המלפפונים. עבור א־טניב היתה זו הקטיפה השנייה והאחרונה לעונה הנוכחית.
לדבריו, המלפפונים שנקטפים כעת היו אמורים להמשיך ולהניב גם בהמשך העונה, אולם צו ההריסה שם לכך קץ. מבחינתו, הוא אומר, לא מדובר רק בפירוק של מבנים חקלאיים, אלא בפירוק של עשרות שנות עבודה.
שטחה של חכורתנא הוא כ־32 דונם. כ־16 דונם מהם הופקעו לצורך הקמת גדר ההפרדה, והשטח שבו יכול היה א־טניב להמשיך לעבוד ולפתח את החווה הצטמצם בהתאם.
בחווה כעשר חממות, ובהן חממה לגידול זעתר. במקום יש גם מחסן לציוד ולכלים חקלאיים, מערכות לגידול הידרופוני ולגידול דגים, וכן עצי פרי ובהם בננות, ענבים, אבוקדו וגידולים טרופיים. במשתלה שבחווה גדלים כ־35 אלף שתילים מסוגים שונים.
43 שנות עבודה
א־טניב אינו מתייחס לחכורתנא כאל חווה בלבד. עבורו מדובר בפרויקט חיים שנמשך יותר מארבעה עשורים ושאותו פיתח יחד עם אשתו, מונא א־טניב, וילדיהם.
למרות התנאים שבהם פעלה, החווה המשיכה להתמקד בחקלאות אורגנית ללא חומרים כימיים, תוך שימוש בשיטות גידול שנועדו לצמצם ככל האפשר שימוש בחומרי הדברה ובכימיקלים. א־טניב אומר שמטרתו היתה לשמור על הקרקע, לייצר מזון בריא ובר־קיימא ולתרום לביטחון התזונתי.
במשך 43 שנה אירחה החווה משלחות מקומיות ובינלאומיות ממדינות שונות ושימשה מקום למפגשים ולחילופי ידע ותרבות. מאות סטודנטים, ובמיוחד סטודנטים בפקולטות לחקלאות, עברו בה הכשרות מעשיות.
לדברי א־טניב, החווה היתה לא רק מקום לייצור חקלאי אלא גם מרחב חינוכי, תרבותי ואנושי שאירח לאורך השנים סטודנטים, חקלאים ומשלחות מפלסטין ומחוצה לה. כעת, לדבריו, כל מה שנבנה במשך עשרות שנים עלול להיעלם בתוך שעות.
א־טניב מסתובב בין מבני החווה ומתעד בטלפון הנייד שלו את המקום שבנה לאורך עשרות שנים.
הוא מציין כי החממות הגבוהות ביותר בחווה אינן עולות על שלושה מטרים, ותוהה מדוע הן מוגדרות בידי רשויות הכיבוש כאיום. לדבריו, בסמוך לחווה ניצבים מתקנים תעשייתיים של מפעלי הכימיקלים הישראליים גשור, המתנשאים לגובה של עשרות מטרים.
א־טניב מכנה אותם "מפעלי מוות" וטוען כי החומרים שהם פולטים מגיעים לכיוון מחוז טול כרם. "כל המאמץ שהשקענו ובנינו במשך השנים ייעלם כהרף עין", אמר.
קריאה להציל את מה שנותר
עם התקרבות המועד האחרון, פנה א־טניב לתושבים ולפעילים וביקש מהם להגיע לחווה ולסייע בפירוק החממות והמתקנים, בניסיון להציל חלק מהציוד והאמצעים החקלאיים לפני ביצוע צו ההריסה.
בזמן שחלקי שלדי הברזל מורדים בזה אחר זה, מערכות ההשקיה מפורקות והיבול האחרון נקטף, א־טניב רואה לנגד עיניו את סיומה של תקופה שלמה בחייו כחקלאי.
חכורתנא התמודדה לאורך השנים גם עם נזקים שלדברי א־טניב נגרמו בשל פעילות מפעלי הכימיקלים הישראליים גשור הסמוכים לה. לטענתו, פסולת מן המפעלים הגיעה לאדמות החווה וגרמה נזקים לגידולים ולהפסדים כספיים. למרות זאת, הוא המשיך לעבד את הקרקע ולנסות לשמור על החווה פעילה ויצרנית.
א־טניב מספר גם כי חיילי כוחות הכיבוש עקבו לאורך השנים אחר הנעשה בחווה ואף ירו לעברה בכמה הזדמנויות. לדבריו, תנאים אלה הפכו את המשך העבודה החקלאית במקום לאתגר יומיומי.
לדבריו, הצעדים נגדו לא הסתכמו בחווה. ביתו נפרץ כמה פעמים בידי כוחות הכיבוש, ובמהלך הפשיטות נגרם נזק לתכולתו.
כעת נותר לא־טניב להמשיך לנוע בין החממות, לפרק את מה שאפשר, להציל ציוד ולתעד את המקום שעיצב את חייו במשך יותר מארבעה עשורים – לפני שהמועד שנקבע לו יסתיים.
