ירושלים, 2 ביולי 2026, וואפא – בילאל ע'ית' כסוואני
בבוקר 25 במרץ 2026 עמדה ציורית "העיניים" בשכונת בטן אל־הווא שבסילוואן מול מראה שכבר הפך מוכר מדי בירושלים המזרחית. במרחק של כ־300 מטרים בלבד ממסגד אל־אקצא, התפרסו כוחות הכיבוש הישראלי בסמטאות הצרות של השכונה, סגרו את הכניסות אליה ומנעו כניסת עיתונאים ותושבים. בתוך שעות החלו משאיות עיריית הכיבוש לרוקן בתים פלסטיניים מתכולתם, בעוד רהיטים וחפצים אישיים נערמו ברחובות לעיני בעליהם.
עבור המשפחות שנאלצו לעזוב באותו בוקר, לא היה מדובר בסכסוך נדל"ני רגיל או בהחלטה משפטית נקודתית. היה זה הפרק האחרון במאבק שנמשך שנים בבתי המשפט הישראליים, והסתיים באובדן בתים שבהם חיו במשך עשרות שנים.
מאז תחילת 2026 ועד סוף אפריל פינו רשויות הכיבוש 15 משפחות פלסטיניות מבתיהן בבטן אל־הווא, לאחר שבית המשפט העליון הישראלי דחה ערעורים שהגישו 20 משפחות, בהן משפחות אל־רג'בי ואל־בסבוס. במקביל, צווי פינוי סופיים וניתנים לביצוע חלים על 22 יחידות דיור, בעוד 33 יחידות נוספות נמצאות תחת התראות מקדימות והליכים משפטיים שעלולים להסתיים באותו גורל. בכך מגיע מספר יחידות הדיור המאוימות בפינוי בשכונה ל־55.
מה שמתרחש בבטן אל־הווא אינו מקרה חריג. בסילוואן לבדה עומדים כ־2,200 פלסטינים בפני סכנת עקירה כפויה: כ־1,500 מהם בשכונת אל־בוסתן וכ־700 נוספים בבטן אל־הווא. אולם המספרים האלה הם רק חלק מתמונה רחבה יותר, החושפת מערכת שלמה של מדיניות משפטית, תכנונית וכלכלית, המעצבת מחדש את המציאות הדמוגרפית בירושלים המזרחית זה עשרות שנים.
התחקיר מציג כיצד פינויים, הריסות בתים, מדיניות תכנון, הסדר קרקעות, רישום בעלויות ומיסוי כבד משתלבים יחד ליצירת מציאות חדשה בעיר: צמצום המרחב העומד לרשות הפלסטינים מצד אחד, והרחבת הנוכחות ההתנחלותית מצד שני. מומחים וארגוני זכויות מתארים זאת כהנדסה דמוגרפית הדרגתית של ירושלים.
בטן אל־הווא: כשהמשפט הופך לכלי עקירה
באותו בוקר לא ניהלו המשפחות הפלסטיניות את מאבקן הראשון מול בתי המשפט. במשך שנים הן עברו בין הערכאות הישראליות, הגישו מסמכים ותעודות שנועדו להוכיח בעלות או זכות מגורים, אך ההליכים הסתיימו לבסוף לטובת עמותות המתנחלים.
יעקוב אל־רג'בי, חבר ועד ההגנה של בטן אל־הווא ואחד מבעלי הבתים שנכללו בצווי הפינוי, אומר כי המשפחות השקיעו שנים במאבק משפטי והציגו את כל המסמכים שעמדו לרשותן. לדבריו, דבר מכל אלה לא מנע את ביצוע הפינויים.
בשיחה עם וואפא אמר אל־רג'בי כי אין להבין את המתרחש כסכסוך מקרקעין רגיל. לדבריו, מדובר במדיניות שמטרתה לרוקן את השכונה מתושביה הפלסטינים ולהכניס מתנחלים במקומם, תוך שימוש בטענות היסטוריות בנות יותר מ־150 שנה וברישומי בעלות מהתקופה העות'מאנית.
לדבריו, משפחות רבות לא הבינו בתחילה את עומק המורכבות המשפטית, עד שעמותות המתנחלים החלו להשתמש בפרצות הקשורות לרישומי בעלות ישנים כדי לפתוח מחדש תביעות שנראו סגורות זה עשרות שנים. הוא מזהיר כי מאות משפחות נמצאות כיום בסכנת אובדן בתיהן בעקבות התהליך הזה, וכי קצב ההכרעות בתיקים הואץ לעומת שנים קודמות.
נידאל אל־רג'בי, שגם ביתו נכלל בהחלטות הפינוי, אומר כי הסוגיה כבר אינה מתמקדת רק בהוכחת בעלות או בזכויות משפטיות. לדבריו, למשפחות יש מסמכים רשמיים, אך מאזן הכוחות בבתי המשפט נוטה בבירור לטובת עמותות המתנחלים, ולכן התוצאה נראית פעמים רבות ידועה מראש.
הוא מתאר את רגעי הפינוי ואומר כי הכוחות נכנסו לבית בלי לתת למשפחה שהות מספקת להוציא את רכושה. לאחר מכן הועברו החפצים, וחלקם ניזוקו או נשברו. בהמשך נדרשה המשפחה לשלם סכומים נוספים כדי לקבל בחזרה את מה שנותר מרכושה המאוחסן. לדבריו, הפינוי לא הסתיים באובדן הבית, אלא הפך לסדרה מתמשכת של לחצים.
זוהייר אל־רג'בי, שגם הוא מבעלי הבתים שנכללו בצווים, מגדיר את המתרחש "גניבה בחסות החוק". לדבריו, מאז 2023 נרשמה האצה חסרת תקדים בהוצאת צווי הפינוי, ותיקים שבעבר נמשכו שנים מוכרעים כיום בתוך חודשים. הוא טוען כי בתי המשפט התעלמו ממסמכים רשמיים המעידים על רכישת קרקעות בידי פלסטינים מיהודים תימנים שעזבו את האזור לפני עשרות שנים, אך קיבלו טענות התנחלותיות המבוססות על נרטיבים היסטוריים קדומים יותר.
ראאד אל־בסבוס, אחד מבעלי הבתים שנכללו בצווי הפינוי, אומר כי מה שקורה היום מחזיר את משפחתו אל חוויית העקירה הראשונה שלה. המשפחה גורשה מביתה במערב ירושלים בנכבה של 1948, ולאחר מכן התיישבה בסילוואן לאחר שרכשה קרקע במסמכים רשמיים בתקופת השלטון הירדני. כיום, לדבריו, היא עומדת בפני עקירה נוספת.
אל־בסבוס אומר כי במשפחתו ילדים, סטודנטים ובני משפחה שנאלצו לאחר הפינוי להתפזר בין בתי קרובים, בלי חלופת דיור ממשית. לדבריו, מדובר לא רק באובדן בית, אלא בפגיעה חברתית ונפשית עמוקה שתלווה את המשפחה במשך שנים.
החוקר לענייני ירושלים פח'רי אבו דיאב אומר כי אין לנתק את המתרחש בבטן אל־הווא מהפרויקט ההתנחלותי הרחב בסילוואן. לדבריו, האזור הוא חלק מרכזי ממה שמכונה "האגן הקדוש", פרויקט שנועד להקיף את העיר העתיקה ברצף התנחלותי באמצעות שורת מאחזים ומיזמים המשנים את האופי הדמוגרפי של האזור.
אבו דיאב מדגיש כי מדיניות העקירה אינה נשענת רק על פינויים ישירים. היא כוללת גם הריסת בתים, סירוב להיתרי בנייה, קנסות, לחץ כלכלי, העלאת מחירי נדל"ן והפיכת החיים בעיר לקשים יותר עבור הפלסטינים. לדבריו, גם שכונת אל־בוסתן הסמוכה עומדת בפני תוכניות שעלולות להביא לעקירת מאות משפחות ולהפיכת חלקים נרחבים ממנה למיזמים ולמתקנים המשרתים מתנחלים.
עיר שמצטמצמת סביב תושביה הפלסטינים
עבור משפחות בטן אל־הווא הסתיים המאבק בצו פינוי. עבור אלפי פלסטינים אחרים בירושלים, המשבר מתחיל שנים קודם לכן, כאשר הם מנסים לבנות בית חדש או להרחיב בית קיים כדי לענות על הגידול הטבעי של המשפחה.
בעיר שבה מספר התושבים הפלסטינים גדל בהתמדה, המרחב העירוני העומד לרשותם מצטמצם באופן מתמשך. מראה ההריסה או הפינוי הוא החלק הגלוי של המדיניות, אך מומחים אומרים כי שורש הבעיה נמצא כבר בשלב התכנון: במפות, בהגבלות הבנייה ובשאלה היכן מותר לפלסטיני לבנות והיכן לא.
פרופ' מוניר נסייבה, מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת אל־קודס, אומר כי תכנון ירושלים המזרחית הוא אחד מכלי האפליה המרכזיים מאז כיבוש העיר ב־1967. לדבריו, הרשויות הישראליות השתלטו על שטחים נרחבים לטובת התנחלויות ותשתיות הקשורות אליהן, הכריזו על שטחים אחרים כ"שטחים ירוקים" שבהם נאסרת בנייה, והותירו אדמות נוספות ללא תכנון שמאפשר פיתוח פלסטיני.
לדבריו, התוצאה היא שהפיתוח הפלסטיני הוגבל לכ־13% בלבד משטח ירושלים המזרחית, בעיקר באזורים שבהם התגוררו פלסטינים עוד לפני 1967. שטח זה אינו יכול עוד להכיל את הגידול הטבעי של האוכלוסייה, ולכן קבלת היתר בנייה הפכה עבור רוב המשפחות למשימה כמעט בלתי אפשרית.
המציאות הזאת דחפה אלפי משפחות לבנות ללא היתר, לא מתוך בחירה אלא מתוך צורך. בתים אלה הופכים בהמשך ליעד לצווי הריסה ולקנסות כבדים, והמשפחות נכנסות למעגל נוסף של לחץ משפטי וכלכלי.
חוקר ההתנחלויות חליל תפכג'י אומר כי מדובר באסטרטגיה ישראלית שהחלה בשנים הראשונות לאחר כיבוש ירושלים המזרחית. לדבריו, ממשלות ישראל הציבו כבר בשנות השבעים יעדים דמוגרפיים ברורים: צמצום שיעור הפלסטינים בעיר וחיזוק הרוב היהודי. לשם כך נעשה שימוש בהפקעת קרקעות לצורכי ציבור, בחוקי תכנון ובנייה ובשליטה על קרקעות ונכסים פלסטיניים.
לפי תפכג'י, ישראל השתלטה לאחר 1967 על יותר מ־35% משטח ירושלים המזרחית, והרחיבה את גבולות העיר מכ־6.5 קמ"ר לכ־72 קמ"ר, על חשבון אדמות של יותר מ־28 כפרים ועיירות פלסטיניים. על חלקים נרחבים מאותן אדמות הוקמו 15 התנחלויות ישראליות.
לדבריו, מדיניות התכנון הטילה מגבלות נוספות על הבנייה הפלסטינית, בין היתר באמצעות הגבלת אחוזי הבנייה, הליכי רישוי ארוכים ועלויות גבוהות. במשך השנים הגיעו עלויות קבלת היתר לעשרות אלפי דולרים, וכיום הן גבוהות עוד יותר. עבור רוב התושבים מדובר באפשרות כמעט בלתי נגישה.
אבו דיאב מוסיף כי ירושלים זקוקה לאלפי יחידות דיור חדשות מדי שנה כדי לענות על צורכי תושביה הפלסטינים, אך מגבלות הבנייה הופכות זאת לכמעט בלתי אפשרי. לכן משפחות רבות נאלצות לעבור לאזורים שמעבר לגדר ההפרדה או לערים בגדה המערבית, בחיפוש אחר דיור זול ומרווח יותר.
העיר העתיקה: עקירה מתמשכת ופגיעה בנוכחות הפלסטינית
מאז כיבוש ירושלים המזרחית ב־1967 מפעילות רשויות הכיבוש מדיניות שיטתית שנועדה לעקור פלסטינים ולהשתלט על נכסיהם בעיר העתיקה ובסביבתה, במסגרת מאמץ לשנות את ההרכב הדמוגרפי ולכפות מציאות חדשה המשרתת את הפרויקט ההתנחלותי.
בין יוני 1967 לאפריל 1968 נעקרו בכפייה יותר מ־6,500 פלסטינים מהעיר העתיקה כדי להרחיב את מה שמכונה "הרובע היהודי". בימים הראשונים לאחר הכיבוש נהרסה שכונת המוגרבים כולה, וכ־1,000 פלסטינים נאלצו לעזוב את בתיהם בתוך לילה. הערכות אחרות מדברות על כ־6,000 עקורים מהשכונה.
למרות שחלפו כמעט שישה עשורים מאז כיבוש ירושלים המזרחית, מדיניות העקירה לא פסקה. לפי הערכות ארגון "עיר עמים", כ־100 אלף פלסטינים עדיין מתגוררים באזור "אגן העיר העתיקה", שהוא אחד המרחבים החשופים ביותר להריסות, פינויים והשתלטות התנחלותית.
בנובמבר 2025 קיבלו ארבע משפחות ירושלמיות באזור עקבת אל־ח'אלדיה צווי פינוי מבתיהן לקראת הריסתם, בטענה שהם "אינם ראויים למגורים". התושבים טענו כי המטרה האמיתית היא להשתלט על השכונה ולהקים מיזמים התנחלותיים בסביבת מסגד אל־אקצא.
במאי 2026 פורסמה תוכנית התנחלותית חדשה, שמחוז ירושלים הפלסטיני הגדיר "הסלמה קולוניאלית מסוכנת בלב העיר העתיקה". התוכנית כוללת פינוי תושבי 50 מבנים, בהם בתים וחנויות באזור באב א־סלסלה הצמוד למסגד אל־אקצא, והעברתם לטובת מתנחלים. מדובר באחד המהלכים הרחבים ביותר מסוגו בתוך העיר העתיקה מאז 1967.
עמותות מתנחלים, ובראשן "עטרת כהנים", מובילות מאמצי השתלטות על נכסים פלסטיניים בעיר העתיקה, באמצעות רכישת נכסים בדרכים עקיפות או באמצעות הליכים בבתי משפט ישראליים. לפי נתונים שפורסמו, עד 2018 השתלטה העמותה על 21 מבנים ברחוב אל־ואד בלבד, והיא ממשיכה להרחיב את נוכחותה ברובעים המוסלמי והנוצרי.
ההריסות: הפנים הרחבות של העקירה
אם הפינויים בבטן אל־הווא הם אחד הביטויים הבולטים של מדיניות העקירה, הרי שהריסות הבתים הן הביטוי הרחב והמתמשך ביותר שלה. אלפי משפחות פלסטיניות בירושלים מתמודדות עם מאבק שמתחיל לעיתים בדף התראה על קיר הבית, ומסתיים בדחפור או בבעל הבית שנאלץ להרוס את ביתו בעצמו.
נתוני "עיר עמים", שעקבה אחר ההריסות בירושלים המזרחית בשנים 2018–2025, מצביעים על עלייה חדה בקצב ההריסות, במיוחד בשנתיים האחרונות. בתקופה זו נהרסו יותר מ־1,600 מבנים, בהם בתי מגורים, חנויות, מבנים שונים ומבנים בהליכי בנייה.
בשנת 2018 נהרסו 193 מבנים. בשנת 2019 עלה המספר ל־216. בשנת 2020 ירד ל־179, אך עלה שוב ל־204 בשנת 2021. בשנת 2022 נרשם המספר הנמוך ביותר בתקופה זו: 129 מבנים. לאחר מכן עלה המספר ל־200 בשנת 2023, ל־249 בשנת 2024, ולשיא של 284 מבנים בשנת 2025.
בתי מגורים היו יעד מרכזי. בשנת 2024 נהרסו 181 בתי מגורים, כמעט בית אחד מדי יומיים. בשנת 2025 נהרסו 148 בתי מגורים, בשנת 2023 נהרסו 131, ובשנת 2021 נהרסו 125.
גם מבנים בהליכי בנייה הפכו יעד קבוע. בשנת 2021 נהרסו 70 מבנים כאלה, בשנת 2023 נהרסו 64, בשנת 2020 נהרסו 62, ובשנת 2024 נהרסו 54. ארגוני זכויות רואים בכך מדיניות שאינה מסתפקת בהריסת הקיים, אלא מבקשת למנוע מראש התרחבות פלסטינית עתידית בעיר.
הריסה עצמית: כשהתושב נאלץ להרוס את ביתו
אחת התופעות הקשות ביותר היא "הריסה עצמית". במקום להמתין לדחפורים ולשלם את עלויות ההריסה שמטילה עיריית הכיבוש, בעלי בתים נאלצים להרוס את בתיהם בעצמם כדי להימנע מקנסות נוספים שעלולים להגיע לעשרות אלפי שקלים.
נתוני "עיר עמים" מראים כי תופעה זו הפכה בשנים האחרונות לחלק קבוע מהמציאות בירושלים. בשנת 2021 נרשם מספר השיא של הריסות עצמיות: 131 מקרים. בשנת 2020 נרשמו 122 מקרים, בשנת 2024 נרשמו 118, ובשנת 2025 נרשמו 113. המשמעות היא שכמעט אחד מכל ארבעה מבנים שנהרסו בירושלים בשנים האחרונות נהרס בידי בעליו.
עבור המשפחות, אין מדובר בנתון סטטיסטי בלבד. כל הריסה עצמית משמעה שבעל הבית נאלץ להרוס במו ידיו את המקום שבנה מכספו ובעמלו, לעיתים מול ילדיו ובני משפחתו, כדי להימנע מנזק כלכלי גדול יותר.
סילוואן במרכז הסערה
כאשר עוברים מהנתונים הכלליים אל המפה, סילוואן מתגלה כאחד האזורים הנפגעים ביותר מהריסות בתים בירושלים המזרחית. בשנת 2024 נהרסו בה 68 מבנים, בהם 50 בתי מגורים. בשנת 2025 נהרסו בה 66 מבנים נוספים, בהם 56 בתי מגורים, נתון חסר תקדים בתולדות העיירה.
בשכונת אל־בוסתן לבדה נהרסו בין 2023 ל־2025 46 מבנים, בהם 37 בתי מגורים, בתקופה שלאחר מלחמת אוקטובר 2023.
גם ג'בל מוכבר הפך לאחד ממוקדי ההריסה העצמית. בשנת 2020 בלבד הרסו תושבים בשכונה 54 מבנים במו ידיהם, המספר הגבוה ביותר שנרשם בשכונה ירושלמית אחת בשנה אחת. בשנת 2023 נרשמו שם 29 הריסות עצמיות, בשנת 2024 נרשמו 25, ובשנת 2025 נרשמו 18.
בבית חנינא נהרסו 31 מבנים בשנת 2023, 38 בשנת 2024 ו־15 בשנת 2025. בולט במיוחד מספר המבנים בהליכי בנייה שנהרסו שם: 24 בשנת 2023 ועוד 25 בשנת 2024. בעיסאוויה נהרסו 33 מבנים בשנת 2021, 15 בשנת 2024 ו־27 בשנת 2025. בשועפאט נרשם גל הריסות חריג באוגוסט 2020, אז נהרסו 43 מבנים בחודש אחד.
לפי "עיר עמים", אין לראות בפינויים ובהריסות בסילוואן אירועים נפרדים. מדובר בחלק ממדיניות מואצת המשפיעה ישירות על היכולת של הפלסטינים להישאר בשכונותיהם, במיוחד באזורים הסובבים את העיר העתיקה, שבהם מתרחבת פעילות עמותות המתנחלים.
מי יחזיק בקרקע בירושלים
אם הפינוי מאיים על הדייר וההריסה פוגעת בבית, הרי שהסדר הקרקעות נוגע לשאלה הרגישה ביותר: מי יחזיק בירושלים בעתיד.
במשך עשרות שנים נותר חלק גדול מאדמות ירושלים המזרחית מחוץ למערכת רישום סופית ורשמית, בשל מורכבויות היסטוריות ומשפטיות מהתקופה העות'מאנית, מהשלטון הירדני ומהכיבוש הישראלי ב־1967. בשנים האחרונות הואצו הליכי הסדר הקרקעות ורישום הבעלות מחדש. לכאורה מדובר בתהליך מינהלי, אך בפועל הוא הפך לאחד המאבקים המרכזיים על עתיד העיר.
החוקר לענייני ירושלים ח'אלד עודה אללה אומר כי החזרת הליכי הרישום לפעולה, לאחר עשרות שנים של הקפאה, מוצגת בידי הרשויות הישראליות כ"אכיפת ריבונות". אולם בפועל, לדבריו, היא מאפשרת בדיקה מחדש של בעלויות שעליהן חיו פלסטינים במשך עשרות שנים.
הוא מדגיש כי הסכנה אינה בעצם הרישום, אלא בסביבה המשפטית שבה הוא מתבצע. משפחות פלסטיניות רבות מחזיקות מסמכים ישנים, חוזי מכר וירושה בני עשרות שנים. הליכי הרישום החדשים דורשים מסמכים מפורטים שלא תמיד נמצאים בידי המשפחות, וכך אלפי דונמים הופכים חשופים לערעורים ולסכסוכים משפטיים.
לפי נתוני ארגון "במקום", עד 2018 כ־73% מקרקעות ירושלים המזרחית לא עברו הסדר. 16% היו בשלבי הסדר שונים, ורק 11% היו רשומות ומוסדרות במלואן. מאז חידוש ההליכים ב־2018 ועד 2025 נרשמו כ־2,300 דונם בלבד.
נתוני "במקום" מצביעים גם על כך שמאז 1967 הועברו כ־23 אלף דונם מאדמות ירושלים המזרחית לטובת שכונות ישראליות ומיזמי תשתית ישראליים. שטחה של ירושלים המזרחית הוא כ־72 אלף דונם.
מחוז ירושלים: הסלמה חסרת תקדים במחצית הראשונה של 2026
מחוז ירושלים הפלסטיני ממשיך לתעד בדוחות תקופתיים את מדיניות העקירה הכפויה, העברת האוכלוסייה וההשתלטות על הקרקעות שמפעילות רשויות הכיבוש בעיר.
יועץ מושל מחוז ירושלים, מערוף א־ריפאעי, אומר כי הנתונים שנאספו במחצית הראשונה של 2026 מצביעים על הסלמה חסרת תקדים במדיניות הישראלית שמטרתה לעצב מחדש את המציאות הדמוגרפית בעיר. לדבריו, אין מדובר באירועים נפרדים, אלא במערכת משולבת של כלים משפטיים, מינהליים, כלכליים ושטחיים.
לפי הדוח התקופתי של המחוז, בששת החודשים הראשונים של 2026 בוצעו 288 פעולות הריסה וגריפה, השיעור הגבוה ביותר בשש השנים האחרונות. מתוכן 198 היו הריסות ישירות שביצעו רשויות הכיבוש, ו־66 היו מקרי הריסה עצמית כפויה. הדוח תיעד גם 762 צווי הרחקה, 31 צווי מעצר בית ו־10 צווי מניעת נסיעה.
בנוסף, תועדו 89 תוכניות ומיזמים התנחלותיים, הכוללים אלפי יחידות התנחלות חדשות. לדברי א־ריפאעי, הנתונים משקפים הסלמה בכלי השליטה בקרקע ובאוכלוסייה.
המחוז תיעד גם השתלטות על יותר מ־1,398 דונם מאדמות ירושלים מהרבעון הראשון של 2025 ועד אמצע 2026, לצד אישור שבע תוכניות התנחלות חדשות. בין המיזמים המרכזיים הזכיר א־ריפאעי את תוכנית E1, המאיימת לעקור בכפייה כ־7,000 פלסטינים מ־22 קהילות בבדיה של ירושלים, וכן תוכנית באזור באב א־סלסלה בתוך העיר העתיקה לפינוי 50 מבנים, בהם בתים וחנויות, לטובת מתנחלים.
לדבריו, במחצית הראשונה של 2026 ניכר מעבר לשלב אינטנסיבי יותר בשימוש בכלי הכיבוש: הריסות, השתלטות על אדמות, הרחבת התנחלויות, לחץ כלכלי והליכים משפטיים הפועלים יחד כדי לקבוע עובדות חדשות בשטח.
הארנונה: עקירה באמצעות חשבונות
בירושלים, מאבק ההישארות אינו מתחיל תמיד בצו הריסה או בהחלטת פינוי. לעיתים הוא מתחיל בחשבון ארנונה.
עבור אלפי פלסטינים בעיר, הארנונה הפכה בשנים האחרונות ממס עירוני לנטל כלכלי כבד. משפטנים ומומחים רואים בה חלק ממערכת רחבה יותר הדוחקת את הפלסטינים בהדרגה אל מחוץ לעיר.
עו"ד הית'ם אל־ח'טיב, מנהל היחידה המשפטית במוסד סנט איב, אומר כי הארנונה הפכה לאחד מכלי הלחץ הכלכליים המרכזיים על המשפחות הפלסטיניות בירושלים. לדבריו, הפלסטיני בעיר מתמודד ממילא עם מצוקת דיור קשה, שכר דירה גבוה, מסים כבדים ועלייה מתמשכת ביוקר המחיה, בעוד השירותים העירוניים בשכונות הפלסטיניות נמוכים בהרבה מאלה הניתנים לשכונות היהודיות.
לדבריו, בשנים 2025 ו־2026 סיווגה עיריית הכיבוש מספר שכונות פלסטיניות לקטגוריית המס הגבוהה ביותר. בחלק מהמקרים נכסים ששילמו בעבר כ־3,000 שקלים בשנה נדרשו לשלם עד 12 אלף שקלים בשנה. באזורים מסוימים עלה התעריף מ־45 שקלים למ"ר לכ־120 שקלים למ"ר, ולעיתים הוחלו השינויים רטרואקטיבית.
השינויים פגעו בין היתר בכפר עקב ובדאחיית א־סלאם, אזורים הנמצאים מעבר לגדר ההפרדה ונחשבים בין הצפופים ביותר בירושלים המזרחית. תושבים שם נדרשים לשלם סכומים גבוהים יותר, אף שהאזורים סובלים ממחסור מתמשך בכבישים, ניקיון, ביוב, תכנון ושירותים ציבוריים.
הארנונה אינה רק עניין כלכלי. היא קשורה ישירות למעמד התושבות בירושלים. פלסטינים בעיר נדרשים להוכיח כי "מרכז חייהם" נמצא בגבולות העיר. לכן קבלות ארנונה, חשבונות מים וחשמל וחוזי שכירות הופכים למסמכים משפטיים במאבק לשמירת התושבות.
עו"ד מדחת דיבה אומר כי מדיניות "מרכז החיים" הייתה אחת המדיניות המשפיעות ביותר על המציאות הדמוגרפית בירושלים. לדבריו, היא הובילה לשלילת תושבותם של אלפי פלסטינים שנאלצו לעבור אל מחוץ לעיר בגלל מצוקת דיור או יוקר מחיה.
כך נוצרת משוואה קשה: הישארות בירושלים מחייבת תשלום עלויות הולכות וגדלות, אך יציאה ממנה עלולה להוביל לאובדן הזכות החוקית לחיות בה.
ההנדסה הדמוגרפית במספרים
כאשר מצרפים את הפינויים, ההריסות, מדיניות התכנון, הסדר הקרקעות והמסים, מתבהרת תמונה אחת: שינוי דמוגרפי הדרגתי ומתמשך בירושלים המזרחית.
לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, אוצ'ה, מינואר 2009 ועד 28 באפריל 2026 הרסו רשויות הכיבוש 2,596 מבנים פלסטיניים בירושלים המזרחית, בהם בתים, מבנים חקלאיים, עסקים ומתקנים שונים. כתוצאה מכך נפגעו 143,982 פלסטינים באופן ישיר או עקיף.
בין 2010 ל־2025 תועדו 762 מקרים של הריסה עצמית, בהם 104 מקרים בשנת 2025 בלבד.
לפי נתוני "במקום", בעת סיפוח ירושלים המזרחית ב־1967 התגוררו בה כ־69 אלף פלסטינים, שהיוו כ־26% מתושבי ירושלים. כיום חיים בעיר כ־391,400 פלסטינים, כ־40% מאוכלוסייתה, לצד 246,100 ישראלים בירושלים המזרחית ו־343,200 ישראלים במערב העיר.
אולם בתחום הדיור הפער בולט במיוחד. בשנת 2023 היו בירושלים המזרחית 121,700 יחידות דיור המיועדות לישראלים, נוסף על 62,250 יחידות במערב העיר. לעומת זאת, מספר יחידות הדיור הפלסטיניות עמד על 65,350 בלבד. כלומר, הפלסטינים מהווים כ־40% מתושבי העיר, אך מחזיקים בכרבע בלבד מיחידות הדיור.
לכן, מומחים אומרים כי אי אפשר לצמצם את המתרחש בירושלים המזרחית לסכסוכי מקרקעין או לצעדים עירוניים נפרדים. הפינוי מוציא משפחה מביתה. ההריסה מונעת את התרחבותה. המסים מעלים את מחיר הישארותה. הסדר הקרקעות פותח מחדש את שאלת הבעלות. התכנון מצמצם את המרחב העומד לרשותה. יחד, כלים אלה מייצרים מציאות דמוגרפית חדשה.
עיר שמתרחקת מתושביה
בבטן אל־הווא, שם התחיל התחקיר, המשפחות שהוצאו מבתיהן במרץ לא חשבו על מפות דמוגרפיות או על יחסי אוכלוסייה. הן חשבו על שאלה פשוטה: איפה נישן הלילה.
אבל מאחורי השאלה הזאת עומד סיפורה של עיר שלמה. עיר שבה נהרסו אלפי מבנים, עשרות אלפי דונמים הועברו לשליטה ישראלית, המרחב הפלסטיני הצטמצם, ועלויות הדיור והמסים דוחפות עוד ועוד משפחות אל מחוץ לגבולותיה.
הדבר אינו מתרחש בהחלטה אחת או בעקירה המונית פתאומית. הוא מתרחש דרך שורה ארוכה של צעדים מצטברים: צו הריסה כאן, צו פינוי שם, מס שעולה, קרקע שנרשמת מחדש, היתר בנייה שאינו ניתן, ושכונה שהולכת ונסגרת סביב תושביה.
בעוד הרשויות הישראליות מציגות את הצעדים האלה כאכיפת חוק או ניהול עירוני, הפלסטינים שחיים את תוצאותיהם רואים מציאות אחרת: עיר שפניה משתנות בהדרגה, וההישארות בה נעשית קשה יותר משנה לשנה.
עבור משפחות אל־רג'בי ואל־בסבוס, עבור תושבי אל־בוסתן, כפר עקב, ג'בל מוכבר ועיסאוויה, "הנדסה דמוגרפית" אינה מושג אקדמי. היא מציאות שנמדדת במספר הבתים שאבדו, בשכונות שהשתנו ובמשפחות שנאלצו לעזוב.
בירושלים המזרחית, השינוי הדמוגרפי אינו מתרחש בבת אחת.
הוא מתרחש בית אחר בית.
שכונה אחר שכונה.
שנה אחר שנה.
