זוהראן מעאלי, וואפא

במשך שלושה ימים עמדו עשרות משפחות בכפר זבובא, שממערב לג'נין, מול דחפורי הכיבוש שעקרו עצי זית בני עשרות שנים. אדמות שהיו במשך דורות מקור פרנסה וזיכרון משפחתי הפכו בתוך שעות לשטחים חשופים.

בחודשים האחרונים חווה הכפר הסלמה מתמשכת בצעדי הכיבוש. תחילה נסגרו שוב ושוב הכניסות לכפר, נערכו פשיטות על בתים ובוצעו מעצרים בשטח. לאחר מכן עברו הצעדים לפגיעה ישירה באדמות החקלאיות, עם עבודות יישור ועקירה נרחבות שפגעו בעשרות דונמים ובמאות עצי זית.

בכפר חוששים כי העקירה תתרחב לשטחים נוספים הסמוכים לגדר ההפרדה וההתרחבות הגזענית.

ראש מועצת הכפר זבובא, זכי ג'ראדאת, אמר לוואפא כי הכפר נתון זה כשמונה חודשים תחת צעדים ישראליים מתגברים. לדבריו, כוחות הכיבוש סוגרים את כניסות הכפר מדי חודשיים או שלושה בטענה ל"צרכים ביטחוניים", פותחים אותן לכמה ימים ואז סוגרים אותן מחדש. הדבר מגביל את תנועת התושבים ומבודד את הכפר מסביבתו.

ג'ראדאת ציין כי הכיבוש הוציא שורת צווים לעקירת עצי זית. תחילה דובר על חמישה דונמים, לאחר מכן על 60 דונמים, ובהמשך על צו נוסף נגד 126 דונמים בשלושה מוקדים בצפון־מזרח הכפר.

אולם לדבריו, ההרס בפועל חרג מהשטחים שנכללו בצווים. עבודות היישור האחרונות הובילו להרס של יותר מ־120 דונמים ולעקירת כ־1,200 עצי זית, אף שבשלב הראשון הצו התייחס לכ־40 דונמים בלבד.

הוא הזהיר כי אם העבודות יימשכו באותו קצב, הן עלולות להביא להרס של כ־500 דונמים חקלאיים ולמחיקת רוב עצי הזית בכפר. לדבריו, השטח שבין הגדר לבתי התושבים הפך לאדמה שוממת כמעט לחלוטין.

ג'ראדאת אמר כי חשיבות הקרקע גדלה בשנים האחרונות, לאחר שתושבים רבים עברו להתפרנס מחקלאות בעקבות אובדן עבודתם בשטחי 1948 מאז תחילת המלחמה על רצועת עזה ב־2023. עבור עשרות משפחות, האדמה הפכה למקור ההכנסה המרכזי.

לדבריו, מה שמתרחש בזבובא הוא חלק מתוכנית להשתלט על עוד אדמות ולצרף אותן לשטחים שמעבר לגדר ההפרדה. הוא ציין כי שטח הכפר הצטמצם מכ־48 אלף דונם לפני 1948 לכ־1,200 דונם בלבד כיום.

החקלאי מוניר ג'ראדאת סיפר כי עצי הזית שנעקרו היו בני יותר מ־60 שנה. לדבריו, אמו נטעה אותם והשקתה אותם כשהיה ילד, כשהיא נושאת כדי מים על ראשה והולכת מאות מטרים כדי להשקות את השתילים עד שגדלו והניבו פרי.

עבורו, העקירה אינה רק נזק חקלאי. היא עקירה של זיכרון משפחתי. "אילו אמי הייתה בחיים, היא לא הייתה מוכנה לראות את המראה הזה. היא הייתה מתה מתחת לעצי הזית לפני שהייתה מאפשרת לעקור אותם", אמר.

ג'ראדאת הוסיף כי הפגיעה בו היא חלק מסבל רחב יותר במחוז ג'נין, שבו כפרים ועיירות מתמודדים עם צעדי כיבוש רצופים הפוגעים באדם ובאדמה גם יחד.

גם החקלאי סאמר מקאלדה תיאר את ההרס כחיסול של מקור הפרנסה של משפחתו. לדבריו, הכיבוש הרס את החווה הראשונה שלו, שכללה חממה, שלוש בארות מים, בריכה ועשרות עצי זית עתיקים. במקביל קיבל צו להסרת החווה השנייה שלו, ששטחה 15 דונם, ובה חממה נוספת. גם אחד משכניו קיבל צו להריסת מתקנים חקלאיים.

מקאלדה סיפר כי חמש חלקות אדמה השייכות לו ולאחיו, בשטח כולל של כ־15 דונם, נהרסו לחלוטין, אף שעצי הזית בהן היו בני יותר מ־50 שנה. לדבריו, הוא נאלץ לפרק בעצמו את החממה לאחר שקיבל את הצו, וכתוצאה מכך איבד את יבול הקישואים ונגרם לו הפסד של יותר מ־30 אלף שקל.

הוא הדגיש כי החקלאות הפכה למקור ההכנסה היחיד של חמש משפחות מאחיו, לאחר שאיבדו את עבודתן בשטחי 1948 מאז 2023. לדבריו, הכיבוש פגע גם במקור הפרנסה האחרון הזה, והוא מעריך את סך הפסדיו ביותר מ־300 אלף שקל.

מקאלדה דחה את הטענות הישראליות בדבר "שיקולים ביטחוניים". לדבריו, האזור נמצא תחת פיקוח צבאי קבוע, ומה שנעשה בפועל הוא הסרת כל העצים שבין בתי התושבים לבין "הגדר הביטחונית", והפיכת האזור לאדמה ריקה.

הוא הזהיר כי השטחים החקלאיים שנותרו בזבובא מצומצמים מאוד, וכי השלמת צווי העקירה תמנע מהכפר את ייצור הזיתים ושמן הזית, שהם חלק מרכזי מחיי התושבים ומהכלכלה המקומית.

לצד הפגיעה באדמות, הכיבוש ממשיך להדק את הגבלות התנועה על התושבים. רוב כניסות הכפר עדיין סגורות, ואזור אל־וער, שבו כ־16 בתים, נותק לאחר שהדרך אליו נחסמה בסוללות עפר. בשל כך נאלצים התושבים ללכת ברגל בדרכים קשות כדי להגיע לבתיהם ולשירותים בסיסיים.

בזבובא, אובדן עצי הזית אינו רק אובדן של עונה חקלאית או של עצים עתיקים. עבור בעלי הקרקעות זהו אובדן של זיכרון שנבנה במשך דורות, ושל מקור פרנסה שהפך למפלט האחרון של עשרות משפחות בכפר שאדמותיו מצטמצמות שנה אחר שנה תחת צעדי הכיבוש.