לפני 32 שנה, ב־1 ביולי 1994, שב הנשיא יאסר ערפאת, יו"ר הוועד הפועל של אש"ף ונשיא מדינת פלסטין, מהגלות אל המולדת דרך מעבר רפיח. חזרתו לעזה נחרתה כאחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית.

ערפאת חזר כרשמית כראש הנהגה פלסטינית, בעקבות הסכם אוסלו שנחתם ב־1993 בין אש"ף לממשלה הישראלית. עבור הפלסטינים, היה זה רגע סמלי ופוליטי גדול: מנהיג המהפכה הפלסטינית, שחי שנים תחת רדיפות וניסיונות חיסול, נכנס לראשונה לשטח פלסטיני במסגרת הסכם מדיני.

תושבים מרצועת עזה עדיין זוכרים את אותו יום, את ההמונים שיצאו לרחובות ואת ההתרגשות שליוותה את כניסתו של אבו עמאר. הם זוכרים גם את השנים שבאו לאחר מכן, שבהן הוקמה הרשות הלאומית הפלסטינית ונבנו מוסדות, כבישים, שכונות, בתי חולים, תחנות משטרה ומיזמים כלכליים.

מוחמד אבו פריא סיפר כי כמעט נחנק מרוב הצפיפות בעת קבלת הפנים לערפאת בכיכר החייל האלמוני בעזה. "הייתי אז בן 12. לא הייתה תחבורה, אז הלכתי כשמונה קילומטרים מצפון הרצועה עד הכיכר. כשהגעתי, לא מצאתי מקום לעמוד בו מרוב האנשים", אמר.

פרג' עבד אל־עאל, בן 60, תיאר את הרגע שבו הגיע אבו עמאר לעזה כרגע של גאווה והתרגשות. "סגרתי את חנות הבגדים שניהלתי והלכתי עם אשתי והילדים לקבל את פניו", סיפר.

שר המשפטים לשעבר, פריח אבו מדין, נזכר כי נשיא מצרים דאז, חוסני מובארכ, ליווה את ערפאת מקהיר עד מעבר רפיח. לדבריו, כניסתו של ערפאת התעכבה במשך שעות בשל הצבת דגלי ישראל לאורך מסלול המעבר, עד שהמסלול שונה והוא נכנס בדרך חלופית.

מיד עם כניסתו לרצועת עזה, כרע ערפאת והשתחווה על האדמה, כשהוא מוקף במאבטחיו ובאנשי הביטחון הפלסטינים. ממעבר רפיח ועד כיכר החייל האלמוני, מרחק של כ־38 ק"מ, נסעה שיירתו בין המוני תושבים שעמדו לאורך הדרך ונופפו לו.

עם הגעתו לעיר עזה התמלאה כיכר החייל האלמוני בעשרות אלפי בני אדם, והרחובות הסמוכים לה התמלאו בתושבים שבאו להשתתף בקבלת הפנים.

לאחר הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית החלה ברצועת עזה ובגדה המערבית תנופת בנייה. הוקמו שכונות, מגדלי מגורים, בתי חולים, מוסדות ציבור, תחנות משטרה ומועדוני ספורט. נסללו כבישים ונפתחו פרויקטים שנועדו לחזק את הנוכחות הפלסטינית ואת התשתיות המקומיות.

הבנאי מוחמד אבו סלמיה, בן 50, אמר כי הוא זוכר את אותה תקופה כשלב של עבודה רצופה בענף הבנייה. "לפני כן עבדתי לסירוגין. אחרי הגעת אבו עמאר העבודה לא הפסיקה", סיפר. לדבריו, הוא השתתף בבניית שכונת שייח' זאיד בצפון הרצועה והעיר א־זהראא במרכזה. שני הפרויקטים נהרסו בידי כוחות הכיבוש במהלך המלחמה על עזה מאז 7 באוקטובר 2023.

הקבלן ג'מאל עטיה אמר כי חלק ממיזמי הבנייה לא נועדו רק למגורים, אלא גם לבלימת ההתפשטות ההתנחלותית. לדבריו, פרויקטים כמו מגדלי אל־עודה, כפר אום א־נאסר והמגדלים במרכז הרצועה הוקמו גם מתוך תפיסה זו. הוא הוסיף כי הפרויקטים האלה נהרסו בהפצצות הישראליות במהלך המלחמה האחרונה.

לאחר פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא הרסו כוחות הכיבוש מוסדות רבים של הרשות הפלסטינית, בהם מבנים ביטחוניים ומוסדות תקשורת, כמו מבנה רדיו "קול פלסטין" ורשות השידור והטלוויזיה.

לצד הבנייה, רצועת עזה חוותה בשנות הרשות הראשונות גם התפתחות כלכלית ותעשייתית. נפתחו סניפים של בנקים מקומיים וערביים, והוקמו חברות ומפעלים, בהם חברות תקשורת וטחנות קמח.

בשנת 1995 הניח ערפאת את אבן הפינה לחברת הטחנות הפלסטינית. איחסאן אל־פרא, לשעבר מנהל המעבדות בחברה, סיפר כי החברה התמודדה בתחילת דרכה עם עודפי קמח ישראלי, עד שהרשות החליטה להסתמך יותר על ייצור מקומי. לדבריו, הייצור הגיע לכ־270 טון ביום לשוק המקומי ועוד כ־100 טון ביום לאונר"א.

אל־פרא הוסיף כי החברה תרמה גם לפרויקטים של תשתיות, בהם שדה התעופה הבין־לאומי של עזה וסלילת כבישים מרכזיים. ואולם, כמו מוסדות רבים אחרים, גם מתקניה נפגעו קשות במלחמה האחרונה והיא הפסיקה לפעול לאחר שהופצצה.

אחד הפרויקטים הבולטים של אותה תקופה היה שדה התעופה הבין־לאומי של עזה ברפיח. ערפאת חנך אותו ב־24 בנובמבר 1998, בנוכחות מנהיגים מרחבי העולם. נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, ביקר במקום בספטמבר אותה שנה.

עאהד א־רפאתי, בן 54, שעבד בשדה התעופה, סיפר כי עבר הכשרות במצרים ובמרוקו לפני ששובץ במגדל הפיקוח. "עבדתי בשדה התעופה עד שנהרס לחלוטין. היום אני חי באוהל, אחרי שביתי בצפון עזה נהרס", אמר.

עם הקמת הרשות הלאומית הפלסטינית קיבלו הפלסטינים גם דרכון פלסטיני, לאחר שנים שבהן השתמשו במסמכי מעבר זמניים. פריד עז א־דין אמר כי הדרכון הפלסטיני איפשר לו לנסוע וללמוד בחו"ל, והגדיר אותו הישג מדיני חשוב.

ואיל, בן 59, תיאר את התקופה שלפני המלחמה כשלב של יציבות כלכלית יחסית לעומת המציאות הנוכחית. "עבדתי כנהג, והייתה עבודה קבועה בין שדה התעופה למעברים. היום איבדתי את העבודה ואת הבית, ואני חי מסיוע", אמר.

32 שנה לאחר שובו של אבו עמאר לעזה, הזיכרון של אותו יום נותר עבור רבים סמל לתקווה, לריבונות ולחלום הפלסטיני על מדינה עצמאית. עבור תושבי הרצועה, הוא עומד כיום גם מול מראות ההרס, העקירה ואובדן ההישגים שנבנו בעשורים האחרונים.