עזה, 18 ביוני 2026, וואפא, סאמי אבו סאלם

המסע לאורך "הקו הצהוב" ברצועת עזה לא יכול היה להתחיל מן הנקודה הצפונית ביותר. כוחות הכיבוש כבר ניתקו את החלק הזה של הרצועה, המשתרע ממזרח למערב לאורך כ-12 קילומטרים, ובעומקים משתנים דרומה. כך הפך אזור שלם, שהיה עד לא מזמן מרחב חיים צפוף, לאזור "צהוב": שטח אסור, מסוכן ומנותק.

מאחור נותרו בית חאנון, אזור התעשייה שלה וכפר אום אל־נאסר, שבו חיו כ-66 אלף תושבים. אליהם נוספו רוב שטחה של בית לאהיה וחלקים מן העיר ג'באליה וממחנה הפליטים שלה. הקו הצהוב עובר כיום במרחק של כ-300 מטרים מבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיה, ומפקיע מאחוריו כארבעה קילומטרים מזרחה. בשטח הזה היו שכונות מגורים, אדמות חקלאיות, מפעלים מקומיים, בתי ספר, בתי חולים וכביש סלאח א־דין הראשי.

מראש שרידי אחד הבתים נראו כמה כלי רכב זחליליים של כוחות הכיבוש נעים עדיין באזור תל אל־זעתר ההרוס. מעל ההריסות הוקמו עמדות צבאיות חדשות, ובשטח פעלו דחפורים ומשאיות שהעבירו את ההריסות ממקום למקום. אף שבית החולים כמאל עדוואן אינו נכלל רשמית בתוך האזור הצהוב, הירי והתקיפות מגיעים עד סביבתו. תושבים במקום תיארו זאת כהפרה מתמשכת של הפסקת האש.

לאחר ההכרזה על הפסקת האש בעזה באוקטובר 2025 חזרו משפחות אל מה שנותר מבתיהן. חלקן ניסו לתקן קירות, פתחים וחדרים ששרדו. אחרות הקימו אוהלים לצד ההריסות. אולם המשך הירי, ההרג וההרס דחק משפחות רבות לשוב אל חיי העקירה. אחת מהן היא משפחת אל־זווארעה, שכוחות הכיבוש הרגו את שני ילדיה, סלמאן בן ה-14 ומוחמד בן ה-15.

יוסף אל־זווארעה, בן 45, סיפר כי בנו מוחמד ואחיינו זכריא היו במרחק של לפחות 300 מטרים מן הקו הצהוב כאשר רחפן של כוחות הכיבוש פגע בהם בינואר 2026. לאחר מכן החליטה המשפחה לעזוב שוב את ביתה ולעבור אל קרובי משפחה בכפר אל־זוואידה שבמרכז הרצועה. "הפסקת האש היא פשוט שקר", אמר מוחמד, אחד מבני המשפחה.

מבית לאהיה המשיך המסע למחנה ג'באליה, הסמוך לבית החולים. מחצית המחנה והשלוחות המזרחיות והצפוניות שלו כבר נכללות באזור הצהוב. בתוך המחנה יש מקומות חיוניים שלא סומנו כחלק מן הקו, אך בפועל הגישה אליהם מסכנת חיים. כך בשוק המחנה, בתחנת המשטרה, במרפאה המרכזית של אונר"א ובבית החולים אל־ימן.

ע'אזי עוואד, בן 66, עקור השוהה בבית ספר של אונר"א, אמר כי בית הספר נמצא במרחק של כ-400 מטרים מן הקו הצהוב, אך המרחק הזה אינו מעניק ביטחון. "כל אזרח עלול להיהרג בכל רגע", אמר. לדבריו, ביום ראשון, 14 ביוני, נהרגו ארבעה אזרחים בהפצצה של כוחות הכיבוש ליד בית החולים אל־ימן. בשבוע שקדם לכך נהרגו שם שלושה אזרחים נוספים, בהם קשיש ממשפחת אבו דאן וילד ממשפחת סלמאן.

לפי מקורות רפואיים, מאז ההכרזה על הפסקת האש הרגו כוחות הכיבוש יותר מאלף אזרחים ברצועת עזה.

מחנה ג'באליה, שהיה בעבר אחד המקומות הצפופים והפעילים ברצועה, השתנה כמעט ללא הכר. לפי אונר"א, לפני המלחמה חיו בו כ-119 אלף תושבים על שטח של 1.4 קמ"ר. כיום הוא נראה כמעט ריק. ברחובות שנותרו מחפשים תושבים מים. חלקם נושאים מכלים ריקים, אחרים מתקנים צינורות מחוררים, ואחרים מנסים להיפטר מחולדות שנתפסו בין ההריסות.

הדרך דרומה דרך כביש סלאח א־דין חסומה באזור ג'באליה ומחנה הפליטים שלה, משום שהיא עוברת מאחורי הקו הצהוב. לכן נאלצנו לנוע בדרכים פנימיות ועוקפות כדי להגיע אל מתחם המגורים אל־ג'ורן שבג'באליה אל־בלד, לאחר שתושבים הזהירו מפני התקדמות ישירה.

מוחמד אל־נאדי, מתושבי האזור, אמר כי "יש משפחות שנהרגו ועדיין נמצאות מתחת להריסות. אף אחד לא מעז לחלץ אותן בגלל הסכנה". באזור אל־ג'ורן הפציצו כוחות הכיבוש כמה בתים מאוכלסים, בהם ביתו של איסמאעיל ח'דר. בהפצצה על הבית ביוני 2025 נהרגו 42 מבני המשפחה המורחבת.

מועין ח'דר, אחיו של איסמאעיל, אמר כי 33 גופות עדיין לכודות מתחת להריסות. לדבריו, בין ההרוגים שבעה רופאים, חמישה מהנדסים, שלוש אחיות, שלוש מורות ופרופסור לבריאות הציבור. "לא הצלחנו לחלץ אותם. מי שמתקרב לאזור נורה", אמר.

משם פנינו מערבה, דרך אזור מגדלי א־ספטאווי המרוסקים, המפריד בין העיר עזה לג'באליה. משני צדי הדרך כמעט שלא נותר בית שלם. בשל המחסור בדלק נסענו בעגלה שנגררה בידי רכב שהופעל בשמן בישול. כך חצינו את רחוב אל־ג'לאא, שכולו בורות, הרס ומבנים קרועים משני הצדדים.

ביום שני, 15 ביוני, ניסינו לעקוף מזרחה דרך רחוב א־סחאבה כדי להגיע לצומת א־סנפור, על כביש סלאח א־דין בשכונת א־תופאח. בדרך פגשנו משפחות שנמלטו מבתיהן. חלקן נסעו בעגלות רתומות לבעלי חיים, אחרות במכוניות או במשאיות. הן נשאו ילדים וחפצים בסיסיים: שקי קמח, חביות מים, מזרנים, חיתולים, בלוני גז ומעט מזון.

מועתסם שתילה אמר כי הוא נמלט עם משפחתו מאזור א־סנפור לאחר שקיבלו איום מכוחות הכיבוש. "ירו עלינו הרבה. רחפנים הורו לנו לפנות את האזור. הם הזיזו את הקו הצהוב לאמצע רחוב סלאח א־דין, עד שהוא הגיע למרחק של כעשרה מטרים מן הבתים", אמר.

חזרנו לרחוב אל־ג'לאא. שם ניסו תושבים להשמיש דירות ובתים שנפגעו, ולצדם הוקמו אוהלים למגורים ולמסחר. אחרים עמדו בשמש הקופחת וחיכו לארוחה ממטבח מקומי. חלק קטן מן הבתים נותר שלם, אך רובם נהרסו או ניזוקו. הבולט שבהם הוא "מגדל וטן", בניין בן 14 קומות שהפך לעיי חורבות ביום השני למתקפה.

ברחוב עומר אל־מוכתאר הפך פארק עיריית עזה למרכז מחסה. שוק פיראס ההיסטורי הפך למתחם אשפה, וריח פסולת ישנה ושרופה מילא את הרחוב. המשכנו ליד בניין עיריית עזה ההרוס אל כיכר פלסטין, המכונה "א־סאחה". גם שם חזר אותו מראה: בתים הרוסים, חנויות הרוסות, בנקים שנפגעו, וחצר בבית החולים הערבי אל־אהלי שהפכה לבית קברות לאחר שנקברו בה הרוגים מתקיפות חוזרות של בית החולים.

מכיכר פלסטין המשכנו בניסיון להגיע אל הקו הצהוב בשכונת א־שג'אעיה. תל אל־מונטאר שבקצה המזרחי נראה מבעד לים ההריסות, אך הוא הפך לנקודת סכנה לאחר שכוחות הכיבוש הקימו בו עמדה צבאית עם אמצעי מעקב ומנוף שעליו מקלע אוטומטי.

בקרבת צומת א־שג'אעיה, על כביש סלאח א־דין, נהרס "שוק הדוכנים" ומאות חנויות. משאיות וכלי רכב מרוסקים נותרו בצדי הדרך, החלודה מכסה אותם כמו עדות מתמשכת להרס. "גן אל־מחטה" הסמוך לצומת עדיין מאכלס כמה משפחות עקורות באוהלים. התנועה במקום כמעט אינה קיימת, מלבד מעט הולכי רגל, אופניים ועגלות רתומות לבעלי חיים.

המרחק בין צומת א־שג'אעיה למעבר בית חאנון הוא כעשרה קילומטרים. כל המרחב הזה הפך בפועל לאזור אסור. מאחוריו נמצאות שכונות שכוחות הכיבוש הרסו כמעט לחלוטין, בהן א־תופאח, א־שעף, אל־ג'דידה, א־תורכמאן וא־שג'אעיה.

איאד חלס, בן 37, אמר כי הקו הצהוב עובר בתוואי מסילת הרכבת הישנה, במרחק של כ-300 מטרים מכביש סלאח א־דין. "אל תתקרבו לשם", הזהיר. לדבריו, הקו מפקיע כשלושה קילומטרים מזרחה. "אין שם דבר מלבד הרס. אף אחד לא נע שם, חוץ מכמה אנשי מיליציה שכוחות הכיבוש תומכים בהם", אמר.

לפי תושבים, כוחות הכיבוש תומכים בחמושים מקומיים שנמלטו מן החברה וממשפחותיהם, שהתנערו מהם. אותם חמושים מעורבים בתקיפות, בהרג ובחטיפות של אזרחים.

הנסיעה מצומת א־שג'אעיה לכל כיוון היתה כמעט בלתי אפשרית. חזרנו אל כיכר פלסטין כשברקע נשמע ירי מרחפנים של כוחות הכיבוש ליד הצומת, ונאלצנו לעבור דרך סמטאות העיר העתיקה. עברנו ליד כנסיית המשפחה הקדושה, שסייעה לתושבים לשרוד בתקופת הרעב באמצעות חלוקת מזון למשפחות באזור. משם המשכנו לכנסיית פורפיריוס הקדוש, שכוחות הכיבוש הפציצו לאחר שעשרות משפחות מצאו בה מקלט. בתקיפה נהרגו 17 אזרחים.

המשכנו דרומה דרך שכונת א־זייתון, ואז חזרנו לכביש סלאח א־דין, שלאורכו נפרסים אוהלים והרס. משני צדי הכביש פועלים מוסכים, מספרות, בתי מרקחת, מוכרי חלקי חילוף ומוכרי עצים להסקה. רובם עובדים מתוך אוהלים או מבנים הרוסים.

ניסינו שוב לפנות מזרחה, לעבר הקו הצהוב, אך עיסאם מאדי, בן 40, המליץ לנו להתרחק. לדבריו, בשכונת א־זייתון עובר הקו הצהוב לאורך מסילת הרכבת הישנה, כ-200 מטרים ממזרח לכביש סלאח א־דין. הכביש עצמו נמצא במרחק של כשלושה קילומטרים מן הגדר המפרידה.

מאדי סיפר כי נעקר לפני שנה וכי הוא חי כיום במרכז הרצועה. לאחר ההכרזה על הפסקת האש חזר לשכונת א־זייתון וגילה כי בית משפחתו נהרס. "אין תנאי חיים ואין מים. יש סכנה קבועה מירי ומהפצצות של כוחות הכיבוש", אמר. הוא הוסיף כי איבד גם את עסקיו לאחר שמחסן טבק שהיה בבעלותו נהרס.

ברצועת עזה חיים כ-2.2 מיליון בני אדם. יותר משני מיליון מהם נעקרו בתוך הרצועה לפחות פעם אחת, וכמיליון וחצי חיים כיום באוהלים ובמרכזי מחסה. לפי דוחות מקומיים ובינלאומיים, כוחות הכיבוש הרסו יותר מ-70% מן הבתים והמתקנים ברצועה.

בדרך המשובשת דרומה הגענו לכיכר כוויית, שהפכה לאחד מסמלי ההרג של רעבים. בתקופת הרעב החריף נסעו משאיות הקמח לעיר עזה דרך הכיכר, ותושבים הגיעו אליה כדי להמתין לחלוקה. עם הגעת המשאיות, טנקים של כוחות הכיבוש פתחו באש לעבר ההמון והרגו עשרות.

המשכנו דרומה. סימני הדרך נעלמו כמעט לחלוטין, והמרחב כולו הפך לערמת הריסות. הנהג היסס אם להמשיך, לאחר שהגיעו דיווחים על ירי מעמדות צבאיות שהקימו כוחות הכיבוש ממזרח לכביש. רק לאחר שנהג אחר אמר כי הדרך פתוחה המשכנו לנסוע, בדריכות כבדה.

ככל שהתקדמנו, נעלמו המחסות הטבעיים והבנויים. לא נותר כמעט דבר שיסתיר את כלי הרכב מן העמדות הצבאיות. הים נראה משני הצדדים, מראה שממחיש עד כמה הצטמצם המרחב שבו יכולים תושבי הרצועה לנוע. לפי דיווחים מן השטח, כוחות הכיבוש הקימו 39 עמדות צבאיות על גבעות במזרח הרצועה, לאורך 44 קילומטרים.

הנוסעים הביטו סביבם בציפייה לפגיעה אפשרית. הקו הצהוב התקרב בהדרגה, מסומן בקוביות בטון צהובות שהוצבו כאזהרה. רועה הצאן מוחמד חוסיין אמר כי הירי באזור הפך כמעט יומיומי. לעתים הוא נועד להפחדה, ולעתים הוא הורג אזרחים. לדבריו, הוא אינו יכול עוד להגיע לשטחי המרעה שממזרח לקו.

ממזרח לקו הצהוב נראו כמה כלי רכב נעים בתוך ענני אבק. הנהג אמר כי אלה כלי רכב של מיליציות מקומיות חמושות הנתמכות בידי כוחות הכיבוש. בהמשך התקרב הקו עוד יותר אל הכביש, עד שבכמה נקודות נותרו רק כעשרה מטרים בינו לבין רחוב סלאח א־דין. תושבים אמרו כי הקו זז שוב ושוב, ממזרח למערב ומצפון לדרום.

בעת ההכרזה על הפסקת האש שלטו כוחות הכיבוש בכ-52% משטח רצועת עזה. מאז התרחב השטח שבשליטתם לכ-60% מן הרצועה, ששטחה הכולל 365 קמ"ר.

בקרבת ואדי עזה גרמה אחת מקוביות הסימון הצהובות לפיצוץ פתאומי. קול נפץ חזק נשמע במקום, וחול ורסיסים התפזרו סביב. הנהג עצר סמוך לתחנת דלק כדי לאפשר לנוסעים לבצע העברות כספיות אלקטרוניות בשל המחסור במזומן, אך רחפן של כוחות הכיבוש פתח באש באזור ואילץ אותם לעזוב מיד, לפני שהשלימו את הפעולה.

המשכנו דרומה דרך מחנה נוסייראת, ואז פנינו מזרחה בדרך העפר שבין מחנות אל־מע'אזי ואל־בורייג', הנחשבת לנקודה הצרה ביותר ברצועת עזה. המראה שם היה הרוס לחלוטין: כלי רכב שרופים, אוהלים של עקורים, מפעלים הרוסים ובתי ספר חרבים. מרפאת אל־מע'אזי היתה מלאה באזרחים שחיפשו מי שתייה ראויים.

ירי מרחפנים גרם לבהלה בקרב התושבים, שחששו מתקיפות נוספות. מוחמד אסלאן, בן 20, סיפר כי אנשי המיליציה הנתמכת בידי כוחות הכיבוש הסתננו בעבר מאזור הקו הצהוב והרגו כ-20 אזרחים. לדבריו, הקו התקרב מאוד לבתי התושבים, ובכמה מקומות מפרידים בין הבתים לבינו רק 30 עד 100 מטרים.

ראאד מצבאח, אחד מתושבי האזור, אמר כי ביתו נמצא במרחק של כ-40 מטרים מן הקו. "אנחנו חיים תחת איום קבוע של ירי", אמר. לדבריו, חלק מן המשפחות עזבו את האזור לצמיתות.

משם המשכנו דרומה לכפר אל־מסדר, ועברנו ליד מתחם מגורים שכוחות הכיבוש הרסו לפני שבוע. האדמות החקלאיות שמאחורי הקו הצהוב הפכו לאדמות חרבות. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, פחות מ-5% מן האדמות החקלאיות בעזה נותרו ראויות לשימוש.

חזרנו מערבה אל כביש סלאח א־דין. גם שם חזרו אותם מראות: כלי רכב הרוסים, רשתות שירות שקרסו ושיירות סיוע מעטות. עברנו דרך דיר אל־בלח לכיוון חאן יונס, שם תנועת כלי הרכב הידלדלה מאוד. נהג משאית סיוע הזהיר אותנו שלא להמשיך דרומה בגלל הירי.

נכנסנו לדרכי עפר דרך אזור אל־חכר ועיר חמד ההרוסה, עד "בניין ג'אסר", המפריד בין חאן יונס למחנה שלה. משם פנינו מזרחה דרך רחוב ג'לאל, בניסיון נוסף להגיע אל הקו הצהוב, אך תושבים במקום הזהירו אותנו שלא להסתכן.

מוחמד אל־עבאדלה, בן 42, אמר כי הקו הצהוב נראה כיום באזור צומת בני סוהילה. לדבריו, משמעות הדבר היא שכוחות הכיבוש שולטים ברצועת שטח שעומקה כארבעה קילומטרים ממזרח למערב. הוא הוסיף כי הרחפנים ממשיכים לפגוע באזרחים גם מעבר לקו הצהוב, ולכן גם ההתקרבות לצומת אבו חמיד מסוכנת.

אל־עבאדלה אמר כי הקו הצהוב הוזז לאמצע רחוב סלאח א־דין בבני סוהילה, וכי אזורי מגורים נוספים נכללו בשטח המסוכן. מאחורי הקו נמצאות העיירות אל־קרארה, עבסאן, ח'וזאעה, בני סוהילה, אל־פח'ארי ואל־פראחין. הן נהרסו כמעט לחלוטין, וכ-160 אלף אזרחים נעקרו מהן, לפי הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המשך הנסיעה דרומה לרפיח דרך כביש סלאח א־דין כבר אינו אפשרי. כוחות הכיבוש שולטים בכביש ממעבר רפיח ועד פאתי חאן יונס, לאורך כ-13 קילומטרים. כך הפך למעשה מחוז רפיח כולו לאזור צהוב. לפני המלחמה חיו בו כ-300 אלף תושבים.

לפי הנתונים מן השטח, כוחות הכיבוש שולטים כיום בכ-60% משטח רצועת עזה, לרבות אזורים נרחבים ברפיח, בחאן יונס, במרכז הרצועה ובצפונה. האזור הצהוב ממשיך להתרחב, ובפועל הוא מחלק את הרצועה, מצמצם את מרחב החיים של תושביה ומותיר אותם בין הרס, עקירה וסכנת ירי מתמדת.