סאם פאהד אבו הייכל היה בן שבעה חודשים בלבד. אתמול הוא היה תינוק בזרועות אמו, בתוך מכונית משפחתית שחזרה מבית לחם לחברון. היום, שבת, נשאו אותו המונים לקבורה בעיר חברון.
מסע הלוויה יצא מבית החולים האהלי, שם נפרדה המשפחה מגופתו במבט אחרון. משם הועבר למסגד אוניברסיטת פוליטכניק פלסטין "אבו עיישה", שם נערכה תפילת הלוויה. לאחר מכן נטמן בבית העלמין לחללים בוואדי אל־הריה.
זה היה מסע לוויה של תינוק שלא הספיק ללכת, לדבר או לקרוא לאמו. סביב גופתו הקטנה עמדו בני משפחה, שכנים ותושבים מחברון, בתוך אבל שהתקשה להישאר פרטי. לא מדובר רק במוות של ילד. מדובר ברגע שבו משפחה שלמה נכנסה למכונית כדי לחזור הביתה, ויצאה ממנה אל בית חולים, פציעות וקבר.
"נסענו לאט. פתאום שמעתי ירייה"
סבתו של סאם, פריאל אבו הייכל, הייתה ברכב בזמן הירי. היא ישבה במושב הקדמי, ליד בנה, אביו של סאם, שנהג במכונית. מאחור ישבה האם, כשהתינוק בידיה. ברכב היה גם אחיו של סאם, בן 11.
לדברי הסבתא, המשפחה הייתה בדרכה חזרה מביתו של האב בבית לחם אל בית המשפחה בחברון. הם נסעו סמוך למה שמכונה מחסום 17 באזור ואדי אל־הריה. לדבריה, בנה בחר בדרך הזו כדי להימנע מעומסי תנועה. החלטה יומיומית, כמעט מובנת מאליה, שהפכה בתוך רגע לאסון.
"נסענו לאט", סיפרה פריאל. לדבריה, היא ראתה את החיילים במרחק של כעשרה מטרים מהרכב. אז נשמעה ירייה. תחילה חשבה שמדובר בירי אזהרה. אחר כך, לדבריה, ראתה שהירי פגע בבנה, עבר דרך ידו והמשיך אל תוך הרכב.
מאחור נשמעו הצעקות של האם. סאם, שהיה בזרועותיה, היה מכוסה בדם.
משפחה שלמה נפגעה בתוך המכונית
לפי הדיווחים, כוחות הכיבוש ירו לעבר המכונית בזמן שסאם היה בחיק אמו. התינוק נהרג. אמו נפצעה. אביו, שנהג ברכב, נפצע גם הוא.
הסבתא סיפרה כי בנה הרים את ידיו כדי להבהיר שאינו מהווה סכנה. לדבריה, הרכב לא האיץ ולא היווה איום. היא תיארה ירי מטווח קצר לעבר משפחה שהייתה בדרכה הביתה.
הפרטים האלה אינם שוליים. הם הלב של הסיפור. לא זירת עימות. לא חילופי ירי. לא אירוע שבו אדם חמוש עמד מול כוח חמוש. אלא מכונית משפחתית, אב נוהג, אם מחזיקה תינוק, ילד בן 11 וסבתא במושב הקדמי.
הילד בן ה־11 ראה את אחיו הקטן נהרג
בתוך המכונית היה גם אחיו של סאם, בן 11. לפי עדות הסבתא, לאחר הירי אמר לה: "סבתא, הרגו את אחי הקטן".
המשפט הזה נושא את כל מה שהידיעה הרשמית אינה יכולה להכיל. ילד שאמור היה לשבת ליד אחיו התינוק בדרך הביתה, מצא את עצמו עד למותו. הוא לא שמע על האירוע אחר כך. הוא לא קרא עליו בהודעה. הוא היה שם, בתוך הרכב, כשהחיים של אחיו הקטן נגדעו.
עבור המשפחה, סאם לא היה מספר. הוא היה תינוק בן שבעה חודשים. ילד עם שם, בית, אם שהחזיקה אותו, אב שהסיע אותו, סבתא שראתה הכול, ואח גדול שיישא את הזיכרון הזה עוד שנים.
"למה לא הגישו לנו עזרה?"
פריאל אבו הייכל תהתה מדוע הכוחות לא נותרו במקום לאחר הירי ולא העניקו למשפחה סיוע מיידי. לדבריה, היא יצאה מהרכב והחלה לצעוק לעזרה, עד שהגיעו כוחות שפינו את הפצועים לבית החולים.
היא אמרה כי אם אכן נטען שהרכב סיכן את הכוחות, היה מצופה מהם להישאר בזירה, לבדוק את הנפגעים ולהגיש עזרה. לדבריה, מצלמות אבטחה שתיעדו את האזור נלקחו לאחר האירוע.
המשפחה דוחה את הטענה כי הרכב היווה סכנה. לדבריה, מדובר במשפחה שנסעה לאט, בדרך הביתה, ללא כל כוונה לפגוע באיש.
כוחות הכיבוש טענו שהרכב האיץ לעברם
לפי ההודעה שנמסרה מצד כוחות הכיבוש, הכוחות שפעלו באזור חשו כי רכב האיץ לעברם, ואחד הלוחמים ירה לעברו כמה יריות. עוד נמסר כי מתחקור ראשוני עולה שמדובר בבלתי מעורבים, וכי האירוע נמצא בבדיקה.
אולם העדות שמסרה הסבתא מציבה מול ההודעה הרשמית תמונה אחרת: רכב משפחתי, נסיעה איטית, מרחק קצר, ירי, פציעת האב והאם, ומותו של תינוק בן שבעה חודשים.
גם אם ייפתח תחקיר, גם אם ייכתבו מסקנות, דבר אחד כבר אינו ניתן לתיקון: סאם לא יחזור לאמו. לא למכונית. לא לבית בחברון. לא לעריסה.
הזכות לחיות, גם כשאתה תינוק פלסטיני
מותו של סאם אבו הייכל אינו רק סיפור על ירי. הוא סיפור על זכות בסיסית שנשללה מתינוק פלסטיני לפני שהספיק להבין את העולם. הזכות לשבת בזרועות אמו בלי להיהרג. הזכות לחזור הביתה עם משפחתו. הזכות להיות ילד, לא ידיעה חדשותית.
בחברון, במהלך הלוויה, נשמעו קריאות נגד הפגיעה המתמשכת בפלסטינים, בילדים ובמבוגרים. המשתתפים דרשו פעולה בינלאומית שתבלום את פשעי הכיבוש ואת תקיפות המתנחלים, וקראו לאחדות לאומית מול המציאות שבה גם נסיעה משפחתית פשוטה יכולה להסתיים באובדן בלתי נתפס.
אבל מעבר לקריאות, נותר מראה אחד: תינוק בן שבעה חודשים, עטוף לקבורה, נישא על ידי בני עירו אל בית העלמין. ילד שחייו נמדדו בחודשים, ומותו הפך לעדות נוספת למחיר שמשלמות משפחות פלסטיניות תחת מציאות של כוח, פחד וחוסר הגנה.
סאם הובא היום למנוחות בחברון. המשפחה שלו נותרה עם השאלה שלא מרפה: איך נסיעה הביתה הסתיימה במותו של תינוק.
