עזה, 24 במרץ 2026, וואפא, צפאא אל-ברים — ברחובות ההרוסים של רצועת עזה, התחבורה כבר מזמן חדלה להיות עניין של נוחות או נגישות. עבור יותר מ־2.4 מיליון תושבים, היכולת להגיע לעבודה, למרפאה, לבית ספר או לבני משפחה הפכה למאבק יומיומי מתיש, יקר ולעיתים גם מסוכן.

מאז תחילת המתקפה ב־7 באוקטובר 2023, ולאחר שכוחות הכיבוש השמידו אלפי כלי רכב או שיתקו את פעילותם בשל מחסור בדלק ובחלקי חילוף, נאלצים תושבי הרצועה להסתמך על מכוניות ישנות, עגלות רתומות לחמורים וטוקטוקים. מה שהיה בעבר פתרון שולי או זמני, הפך לאמצעי תחבורה מרכזי כמעט בהיעדר חלופה.

לצד קריסת התשתיות והמחסור החמור בדלק, נרשמה גם עלייה קיצונית במחירי חלקי החילוף. המשבר כולל כמעט כל רכיב בסיסי הנדרש להפעלת רכב: מנועים, בלמים, מצברים, גנרטורים, מאווררים, רדיאטורים, צמיגים, דלתות, פגושים, שמנים, פנסים וזכוכיות. עבור נהגים ובעלי כלי רכב, התחזוקה הפכה לנטל כלכלי שכמעט אי אפשר לעמוד בו.

בפועל, ההתניידות ברצועה אינה עוד פעולה יומיומית פשוטה אלא מסלול מכשולים מתמשך, בין רחובות חרבים, בורות, ערימות עפר והריסות. נסיעה קצרה שהייתה אורכת בעבר דקות ספורות, עלולה כיום להימשך שעות ארוכות, ולעיתים כלל אינה מתאפשרת.

בחוסאם מוסלם, בן 35, אח העובד באחת הנקודות הרפואיות באזור מוואסי חאן יונס, מתאר מציאות של המתנה ממושכת וחוסר ודאות מוחלט. לדבריו, תושב עשוי להמתין שעות לכלי רכב, לטוקטוק או לעגלה, מבלי לדעת אם יגיעו כלל. לעיתים הוא נאלץ לשנות מסלול לחלוטין, ולעיתים פשוט ללכת ברגל מרחקים ארוכים. מוסלם אומר כי התחבורה הקיימת אינה רק לא נוחה, אלא גם מסוכנת, משום שהכלים הזמינים אינם מותאמים לתנועה על כבישים מנוקבים ומכוסים בהריסות. בכל נסיעה, הוא אומר, מתלווה תחושה ממשית של סכנה.

גם עבור נשים, קשישים ועקורים, המשבר הזה גובה מחיר יומיומי כבד. אום עיד ג'אבר, בת 50, שנעקרה לאזור מוואסי חאן יונס לאחר שביתה בצפון הרצועה נהרס, אומרת כי במקרים רבים ההליכה היא האפשרות היחידה. לדבריה, מחירי התחבורה האמירו במקביל להחרפת המצוקה הכלכלית, בזמן שרבים מתקשים ממילא להשיג מזון. היא מתארת כיצד נאלצה ללכת יותר משעה וחצי בין הריסות ובגשם כדי להגיע לבתה החולה באזור מוואסי אל־קרארה, כשהיא נושאת תיקים כבדים, עד שהגיעה מותשת ובקושי הצליחה לעמוד על רגליה.

אמירה סאדק, בת 35, מורה ואם לשלושה, מספרת כי נאלצה להסתגל לנסיעה בעגלה רתומה לחמור כדי להגיע לנקודת הלימוד שבה היא עובדת. בתחילה, היא אומרת, התקשתה להשלים עם המציאות הזאת, אך בהיעדר חלופות הפכה גם דרך זו לשגרה. גם אז, היא מוסיפה, אין ודאות שתגיע בזמן, בשל המחסור באמצעי תחבורה והעיכובים הרבים בדרך.

למשבר הזה מצטרפת גם מצוקת מזומנים חריפה, ובפרט מחסור בכסף קטן, שמכביד עוד יותר על התושבים. כך נאלצים רבים להתמודד לא רק עם הקושי למצוא תחבורה, אלא גם עם הקושי לשלם עבורה בפועל.

ראמי אבו סעאדה, נהג ברצועה, אומר כי גם הנהגים עצמם פועלים כיום בתנאים בלתי אפשריים. לדבריו, מחירי חלקי החילוף הגיעו לרמות "מטורפות", וכל תקלה פשוטה עלולה להשבית את הרכב לימים ואף לשבועות, אם בשל היעדר חלקים ואם בשל העלות הבלתי אפשרית שלהם. העלאת תעריפי הנסיעה, לדבריו, לא נעשתה מתוך בחירה אלא מתוך ניסיון לשרוד כלכלית, אך גם כך ההכנסה אינה מספיקה, והפגיעה חלה על הנהגים והנוסעים כאחד.

לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד התחבורה לשנת 2023, עוד לפני המלחמה נעו ברחובות הרצועה כ־80 אלף מכוניות ביום, ומספר כלי הרכב המורשים עמד על כ־88 אלף, שהם 19% מכלל כלי הרכב בפלסטין. כיום, לפי הערכות מקומיות, בין 25 אלף ל־32 אלף מכוניות, משאיות ומוניות נהרסו או ניזוקו בהפצצות הישראליות, בזמן שחלקי החילוף הפכו נדירים במיוחד.

עאהד עדואן, בן 50, מתאר מציאות שבה תושבים נאלצים ללכת קילומטרים ארוכים כדי לחסוך את מחיר הנסיעה, ולעיתים אף מטפסים על משאיות ריקות תוך סיכון חייהם, רק כדי להימלט מהתעריפים הגבוהים ומהמחסור באמצעי תחבורה. לדבריו, אמצעי התחבורה המאולתרים והבלתי נוחים גורמים לכאבי גב וגוף קשים ולבעיות בריאותיות מצטברות.

מקורות כלכליים ברצועה מסבירים כי שורש המשבר אינו רק במלחמה או במחסור בדלק, אלא גם בהגבלות על הכנסת חלקי חילוף. לפי אותם מקורות, פחות מ־5% מצורכי השוק בתחום הזה נכנסים לרצועה, ורובם אינם חלקים מקוריים. לכך מצטרפת תופעת "התיאומים", שעלותם עשויה להגיע לשלושה מיליון שקל למשאית אחת, לצד ניצול של סוחרים והיווצרות ריכוזיות בשוק, שדוחפים את המחירים כלפי מעלה.

המחסור המתמשך בחלקי חילוף, לצד התייקרותם, הביא כבר להשבתה של מספר רב של כלי רכב ופגע קשות ביעילות ובבטיחות של מערך התחבורה כולו. בהיעדר חלופה, חלק מהנהגים פונים לשימוש בחלקים משומשים או בכאלה שאינם עומדים בתקן, דבר שמגדיל את הסיכון לתאונות, במיוחד על רקע היעדר בדיקות טכניות סדירות וההרס הכבד של תשתיות הכבישים.

בעזה של 2026, התחבורה אינה עוד מערכת שירות ציבורית כושלת. היא הפכה לסמל נוסף של מציאות חיים שהתפוררה, שבה אפילו הדרך ממקום למקום היא מאבק הישרדות.