עזה, 24 בפברואר 2026 (וואפא) ספאא אלבריים
בלילה השביעי של רמדאן, השקט שקודם לסחור במוואסי של חאן יונס לא דמה לשקט שמוכר למשפחות בחודש הצום. גשם כבד ירד ברציפות, לא רק על בד האוהלים אלא גם פנימה. המים חדרו אל המעט שנותר בתוך כל אוהל, אל המחצלות והבגדים, ונכרכו בזיכרון הבתים שנהרסו בהפצצות.
במחנה אוהלים שהוקם על קרקע חולית נמוכה התעוררו משפחות לקול טיפות מים שהכו בבד הרטוב. אחדים ניסו להגיב מהר וחפרו בידיים תעלות קטנות כדי להרחיק את המים, אבל הקרקע התמלאה במהירות והאוהלים התבררו כחסרי אונים מול הגשם.
אמל אל־קרע, שנעקרה ממזרח חאן יונס לאחר שביתה נהרס, התכוננה לסחור עם ילדיה כשמים התחילו לחלחל משולי האוהל. היא עמדה מול בגדים רטובים התלויים על חבל בין שתי יתדות ואמרה: ניסינו להציל מה שאפשר, אבל הגשם גבר. אלה כל הבגדים שלנו. שמרנו בגדים נקיים לתפילה ברמדאן, ועכשיו אנחנו מנסים לייבש אותם על פתילייה קטנה, והעשן ממלא את האוהל.
באוהל אחר ישב אבו אסמאעיל, בן 52, על ארגז פלסטיק שבור והתבונן בבנו הקטן שמנסה לדלות את המים בכוס קטנה. הוא אמר בקול עייף: האוהל לא מגן מהקור ולא מהגשם. בלילה אנחנו מניחים קערות כדי לאסוף את הטפטוף, וביום אנחנו צמים. בלילה אנחנו מנסים להציל את מה שנשאר.
אם סאמר, שנעקרה עם ארבעה ילדים מרפיח, עמדה מול מזון שנרטב כולו לאחר שמים חדרו אל האוהל שלה. היא אמרה: אספנו בקושי כסף לאוכל הזה. כשהגשם נכנס לא הצלחנו להציל דבר. נרטבו לנו כל המצרכים וכל הבגדים.
לצד שורת האוהלים עמדה מהא, בת 12, עם פנס שאין בו סוללה. היא הביטה לשמים ואמרה: אני אוהבת את רמדאן, אבל אני רוצה בית שהגשם לא מציף כמו האוהל שלנו. התגעגעתי לבית שלנו שנהרס.
במוואסי, אזור חוף נמוך, היעדר תשתיות ניקוז שהמלחמה הרסה הופך כל מערכת גשם למעמסה נוספת על אלפי משפחות עקורות. הלחות חודרת לגוף, והקור מכביד בעיקר על ילדים ועל קשישים. בתוך המציאות הזו, התקווה מצטמצמת ליום יבש, לאוהל שיחזיק מעמד, וליכולת להמשיך.
במוואסי של חאן יונס, הצום אינו מבחן של רעב וצמא בלבד. הוא נמדד גם בהתמודדות עם עקירה מתמשכת, עם אוהלים שמתמוטטים מול הגשם, ועם שגרה שבנויה מניסיון חוזר להציל מעט מן המעט.
