אתמול בלילה קרה משהו לא שגרתי.
ישנתי אצל ידידי באסל בכפר תוואני, בגדה.
באסל הציע לעטוף את המזרונים הדקים שעל הרצפה בשמיכות פליז עבות, כדי שלא יהיה קר, ושלא אתעורר באמצע הלילה כמו תמיד. עטפנו. נרדמתי.
אבל בשעה שתיים קמתי משינה, לא מהקור, אלא מקול צעקה. הפנים של באסל, שהתנער והזדקף לידי, היו לבנות. אמא שלו, בסלון, התנשפה.
"ראיתי חייל במדרגות", היא אמרה, עדיין במזרון, עיניה טרוטות, "קמתי משינה וראיתי פתאום חייל במדרגות ליד החלון מסתכל עלי, הנה הוא עומד שם, תראו שם שם".
יצאנו לרחוב. כמה מטרים מאיתנו, צעדו עשרה חיילים, עם פנס לבן. צלליות חמושות באפלה. שניים מהם עמדו כעת ליד בית השכנים, והאירו אל תוך החלונות. גם שם התעוררה משפחה. הם המשיכו ללכת, על הכביש, בין הבתים, מבלי להיכנס לאף-אחד מהם, רק להאיר מדי-פעם.
בסלון של באסל היה קר. אביו פחד שיעצרו מישהו. סבתא שלו מלמלה תפילה. בלילה, בעיקר יש אימה נוכח חיילים. זרים עם היכולת להרוס לך את הגוף. להמית אותך ברגע, ואיש לא יחקור או יתעניין. עם הזכות להיכנס לכל בית בכפר בלי צו שופט.
ובסלון הקר, חשבתי איך השכנים מטר למעלה, ביישוב היהודי מעון, וגם אני, בעצם, נתונים לחוק אחר. לחוק אזרחי. לפיו אסור לחמושים לצעוד ככה, באמצע הלילה, בין משפחות. יישוב ליד יישוב עם שתי מערכות חוק. ובינתיים, קבוצת הווטסאפ של הכפר זימזמה הודעות קוליות: "הם ליד הבית של ג'ומעה", "איפה הם עכשיו", "נכנסו לבית ספר", "נכנסו למסגד". כולם בכפר התעוררו. והחיילים המשיכו להסתובב בשקט, בין הבתים.
מרחוק השקפנו עליהם. הם לא עצרו אף-אחד, לא נכנסו לאף בית פנימה. רק האירו בפנס, עלו במדרגות וירדו. לא היה ברור מדוע באו. בשלוש וחצי לפנות בוקר נעלמו.
היום התקשרתי לחמ"ל הצבאי, לדוברות, ושאלתי למה נכנסו חיילים לתוואני בלילה.
חייל, בחור נחמד בשם ניר, אמר: "זו הייתה פעילות שגרתית". שאלתי מה הייתה המטרה שלה, וניר אמר: "לא קרה שום דבר חריג, זו פשוט הייתה פעילות שגרתית". אמרתי אבל למה עשו אותה, והוא אמר: "פעילות שגרתית. אין בה משהו מיוחד, היא קורית בכל יום".
בשגרה שלנו, למחצית מתושבי הארץ, יהודים, יש ריבונות, ולמחצית מהם, פלסטינים - אין. הם חנוקים במובלעות מופרדות, ופשוט נשלטים על-ידינו. על-ידי החוק שניסחנו, שבכל פרמטר, מפלה אותם לרעה - כי מטרתו לייהד את המרחב. אנחנו עושים הרבה פעולות, כמו זו אתמול, בתוואני, כדי לשמר את השליטה הרעה הזו. את השגרה הרעה הזו.
שגרת האפרטהייד.
יובל אברהמי
