ח’אן יונס, 1 ביולי 2025 – טארק אלאסטל

באזור אל־מאווסי שממערב לח’אן יונס, בין ריח העשן לדמעות ולריח אבק השריפה, מפעילה העקורה נעמה אבו מוסא (33) תנור בוץ מאולתר לאפיית לחם. לא כמקור פרנסה ולא למסחר – אלא כדי להשיג שני כיכרות בלבד להאכיל בהם את שלושת ילדיה הרעבים.

"נגמר לי הכסף לקמח," היא אומרת בשיחה עם וואפא. "קילוגרם אחד עולה 40 שקל – סכום שאין לי דרך לעמוד בו. לכן התחלתי לאפות עבור אחרים, בתמורה לכמה כיכרות."

חלק מהפליטים, היא מספרת, מביאים איתם בצק ועצים. היא אופה – והם משאירים לה שני כיכרות. "לפעמים אף אחד לא בא. אנשים פה גם הם לא מצליחים להשיג קמח."

אבו מוסא מתארת את המצב בח’אן יונס כ"קטסטרופה": "הקמח נבזז עוד לפני שהוא מגיע אל מי שזקוקים לו. הארגונים ההומניטריים לא מצליחים לספק את הכמויות הדרושות."

"בעלי ניסה כמה פעמים להגיע למוקדי החלוקה ברפיח," היא מוסיפה. "הוא חזר כל פעם בידיים ריקות – או כמעט ולא חזר. יש ירי, יש צלפים, כאילו מי שמחפש אוכל עובר על החוק. אני רק רוצה שהמלחמה תיגמר, שנחיה חיים פשוטים, עם ביטחון ופרוסת לחם ביום."

לצידה יושבת העקורה סנאא אלאסטל (45), שממתינה ללחם שלה. מבחינתה, "לחם תמורת אפייה" זו דרך הישרדות מעשית.

"היא מאכילה את הילדים שלה, ואני מקבלת לחם מוכן בלי להתאמץ. כולם מרוויחים," היא אומרת. "הקמח נהפך למטבע נדיר. קניתי פעם ב־60 ש"ח לק"ג, פעם אחרת ב־50, ובפעם השלישית ב־45. הכי בזול היה ב־35 – וכל המחירים האלה בלתי אפשריים. אבל מה לעשות? אני אמא לארבעה, ואני לא יכולה להשאיר אותם רעבים."

סנאא מספרת כי איבדה את בעלה לפני חצי שנה. לדבריה, חיילים הרגו אותו בביתם שבשכונת א־סטר המזרחית, והשאירו את גופתו ברחוב במשך שמונה ימים. "מאז אני לא מעזה לשלוח את הילדים החוצה לחפש אוכל. בכל פינה אורב המוות."

בזמן שהיא ממתינה לתורה, מספרת גם נידאא אל־ע'לבאן (42) שהיא בחרה באותה שיטה, ומכנה אותה "החלפה של סולידריות אנושית". לדבריה, "המודל הפשוט הזה משקף את החוסן החברתי הפלסטיני – למרות הכאב, כולם מנסים לעזור בדרכם, בכבוד, ובאופן שמחזיק את החיים בקצה."

סיפורים כאלה ממחישים את עומק האסון ההומניטרי בעזה, שם לחם הפך למצרך נדיר, והשגתו הפכה לשאלת חיים או מוות. מול כישלון התמיכה ושתיקת הקהילה הבינלאומית, ממשיך העם הפלסטיני להמציא לעצמו דרכים קיומיות של עזרה הדדית כדי לשרוד את המצור, הרעב וההפצצות.