במהלך יממה אחת בלבד — משעות הערב של יום שישי ועד לבוקר יום שבת — נהרגו שלושה אזרחים פלסטינים, אזרחי ישראל, בשלושה אירועים אלימים שונים: בכפר ברא, בתל שבע ובאזור חיפה. שלושת המקרים משקפים מציאות עקובה מדם, שבה החיים בחברה הפלסטינית בתוך גבולות 48 נקטפים באין מפריע, בעוד שממשלת ישראל, ובמיוחד משרד ביטחון הפנים בראשות השר איתמר בן גביר, בוחרים להימנע מצעדים ממשיים להתמודדות עם האלימות המשתוללת.
תאמר עאסי נורה למוות במספרה בכפר ברא
ביום שישי בערב התקבל דיווח במוקד מד״א על אירוע ירי בתוך מספרה בכפר ברא. צוותי ההצלה שהגיעו למקום מצאו שני צעירים פצועים: האחד, תאמר עאסי, בן כ־20, פונה במצב אנוש, כשהוא מחוסר הכרה וללא דופק או נשימה. מאמצי ההחייאה שנמשכו בדרכו לבית החולים מאיר לא צלחו, ומותו נקבע. צעיר נוסף נפצע באורח קל כתוצאה מירי ונלקח אף הוא לטיפול רפואי.
יוסף אבו ריקיק, בן שמונה, נורה למוות בשיירת חתונה בנגב
שעות ספורות קודם לכן, בשעות אחר הצהריים של יום שישי, נהרג הילד יוסף עודה אבו ריקיק, בן שמונה, במהלך ירי לעבר שיירת חתונה בכפר תל שבע שבנגב. יוסף נפגע באורח אנוש בעת שישב ברכב, כשהשיירה נפתחה באש מסיבית על רקע סכסוך משפחות. הוא פונה לבית החולים סורוקה בבאר שבע — שם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. חמישה נוספים נפצעו, אחד מהם באורח קשה. הירי בוצע באמצעות נשק אוטומטי מסוג M16, במה שנראה כפעולה מתוכננת מראש.
חשוד נורה למוות על ידי שוטרי מג"ב לפנות בוקר
המקרה השלישי התרחש לאחר חצות הלילה, בשבת לפנות בוקר, סמוך לאזור חיפה. לפי גרסת המשטרה, כוח של מג"ב זיהה רכב עם שלושה נוסעים שעורר את חשדם. הנהג סירב לעצור ונמלט תוך שהוא פוגע בניידת. השוטרים פתחו בירי לעבר הרכב. בהמשך נמצא הרכב כשהוא נטוש, ובסמוך לו גופת אחד החשודים, ככל הנראה זה שנפגע מהירי. על פי הודעת המשטרה, נמצאו בתוך הרכב כלי פריצה, אך לא נמסרו פרטים נוספים על זהותו של ההרוג או זהות שאר החשודים שנמלטו. גם במקרה זה נפתחה חקירה, אך לא דווח על מעצרים.
91 הרוגים מתחילת השנה — והמספרים ממשיכים לעלות
לפי נתוני ארגון יוזמות אברהם, מספר הקורבנות הפלסטינים אזרחי ישראל שאיבדו את חייהם באירועי אלימות מאז תחילת שנת 2025 עומד כעת על 91 — עלייה חדה ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, אז נרשמו 70 הרוגים.
האלימות הזו אינה תוצאה של "פשיעה מאורגנת" בלבד, כפי שטוענים שוב ושוב גורמים ממשלתיים. במקרים רבים מדובר ברציחות שקשורות לסכסוכים מקומיים, לאירועים אזרחיים כמו חתונות, או למעורבות ישירה של כוחות הביטחון. היא נובעת מהפקרות ממסדית, ממשטר של אי־אכיפה, ומהעדר רצון פוליטי אמיתי להתמודד עם מצוקה עמוקה ומתמשכת.
אחריות מדינית — והתנערות ממשלתית
ממשלת ישראל, ומשרד ביטחון הפנים בפרט, נכשלו שוב ושוב בהצגת תוכנית פעולה של ממש לצמצום האלימות בחברה הפלסטינית. תחת הנהגתו של בן גביר, המשרד עוסק ברטוריקה לאומנית, בהסתה ובהתמקדות באכיפה רעשנית וסלקטיבית, במקום בפתרונות שורשיים. ההשקעה במשילות ובביטחון אישי בחברה היהודית אינה משתקפת כלל ביישובים הערביים.
חוסר ההרתעה, זרימת הנשק הבלתי חוקי, כשלי החקירה, והפערים החברתיים–כלכליים שאינם מטופלים — כל אלה אינם מחדלים טכניים, אלא בחירה פוליטית. כאשר ילד נורה למוות בדרכו לחתונה, צעיר נורה למוות במספרה, ואדם נוסף נהרג בידי שוטרים — כל זאת בפרק זמן של פחות מיממה — אין מדובר ב"כשל מערכתי", אלא באובדן מוחלט של אחריות שלטונית.
החברה הפלסטינית בתוך גבולות 48 ממשיכה לשלם את המחיר — בחיי אדם, בפחד מתמשך, ובתחושת נטישה. ממשלת ישראל יודעת, רואה, אך בוחרת שלא לפעול. שתיקתה היא בחירה — בחירה שמחירה נמדד בדמים.
