מוסדות העוסקים בזכויות אסירים דיווחו כי לפחות 63 אסירים פלסטינים נהרגו בבתי הכלא של כוחות הכיבוש מאז תחילת המתקפה על רצועת עזה, מהם 40 תושבי הרצועה. לפי המידע שברשותם, כוחות הכיבוש ממשיכים להסתיר את זהותם של עשרות מההרוגים ומחזיקים בגופותיהם. מאז 1967 תועדו שמותיהם של 300 אסירים שנהרגו בכלא, כשהאחרון שבהם הוא הילד וליד אחמד מהכפר סילווד.
בהצהרה משותפת לציון יום האסיר הפלסטיני ציינו הארגונים כי סיבת המוות של רבים מהאסירים קשורה לעינויים שיטתיים, לרבות עינויים פיזיים, הרעבה, הזנחה רפואית קשה ואף תקיפות מיניות. שיעור מקרי המוות בקרב אסירים בתקופה האחרונה גבוה באופן משמעותי מכל תקופה קודמת – כך לפי מעקב ותיעוד היסטורי של הגופים הרשמיים.
על פי עדויות שהועברו דרך עורכי דין או שנגבו משוחררים, האסירים – ובעיקר אלו מעזה – תיארו רמות קשות במיוחד של עינויים, השפלות, מכות חוזרות ונשנות, תנאים תת-אנושיים והפרה גסה של זכויות בסיסיות. הארגונים מזהירים כי מדובר במדיניות ממוסדת של ענישה והתעללות שצריכה להדליק נורה אדומה בזירה המשפטית הבינלאומית, מאחר שהיא חורגת בהרבה ממסגרת הסכסוך המקומי ומהווה איום על המוסר האנושי כולו.
גל מעצרים אלים וחסר תקדים: למעלה מ־16,400 פלסטינים נעצרו מאז תחילת המלחמה
לפי הנתונים, מאז 7 באוקטובר בוצעו לפחות 16,400 מעצרים בגדה המערבית ובירושלים בלבד – בהם יותר מ־510 נשים וכ־1,300 ילדים. המספר הזה אינו כולל את עצורי עזה, שמוערכים באלפים, כולל נשים וילדים. אחת ההפרות החמורות ביותר היא העלמתם בכפייה – ללא מידע על מצבם, זהותם או מקום הימצאם.
כוחות הכיבוש הקימו מחנות כליאה ייעודיים למעצר תושבי עזה והגדה, מעבר לבתי הכלא הרגילים. הבולטים שבהם: מחנה סדה תימן – שבו תועדו מרבית מקרי העינויים, כלא רקיפת, מחנות ענתות, עופר, נפתלי ומנשה – כולם תחת ניהול ישיר של הצבא. מוסדות זכויות האדם מזהירים מפני קיומם של מתקני כליאה סודיים נוספים. הכליאה מלווה בהעלמה שיטתית של מידע, מניעת ביקורים מהצלב האדום, סירוב לפרסם את מספרי העצורים או תנאיהם, והתייחסות אליהם כאל "מספרים בלבד".
כמעט 10,000 אסירים פלסטינים מוחזקים כיום – כולל ילדים, נשים ועצורים מנהליים
נכון לאפריל 2025, מוחזקים בבתי הכלא של הכיבוש מעל 9,900 אסירים. מספר זה אינו כולל את תושבי עזה המוחזקים בתנאי היעלמות כפויה. מבין העצורים ישנן 29 נשים (בהן ילדה אחת ואסירה אחת מעזה), וכן כ־400 ילדים מתחת לגיל 18, בעיקר בבתי הסוהר מגידו, עופר והנגב.
מספר העצורים המנהליים הגיע ל־3,498 – בהם 4 נשים ויותר מ־100 ילדים. רובם הם אסירים לשעבר, לצד סטודנטים, עיתונאים, עורכי דין, מהנדסים, רופאים, אקדמאים, חברי פרלמנט, פעילים חברתיים ובני משפחה של שהידים ואסירים. בנוסף, 1,747 מהעצורים מוגדרים על ידי מערכת הכליאה של הכיבוש כ"מוחזקים כלא־לגיטימיים" לפי חוק "הלוחם הלא חוקי".
הכפלת מספר העצורים המנהליים: מדיניות השרירות מתרחבת
מספר העצורים המנהליים כמעט ושולש מאז תחילת המלחמה – מ־1,320 ל־3,498, נתון חסר תקדים בהיסטוריה של הכיבוש. מדובר באחת הפרקטיקות המרכזיות של המערכת המשפטית הצבאית של הכיבוש, אשר מאז 1967 עצרה עשרות אלפי פלסטינים ללא משפט. לצד זאת, נרשמה עלייה חדה במעצרים על רקע פרסומים ברשתות החברתיות, בטענה ל"הסתה".
עדויות קשות על הזנחה רפואית והפצת מחלות מכוונת בבתי הכלא
בבתי הסוהר נפוץ בשבועות האחרונים מחלת הגרד (סקביאס), שהפכה – לדברי העדים – לכלי עינוי נוסף. בולטים במיוחד המקרים בכלא עופר, הנגב ומגידו. לפי הדיווחים, הנהלת בתי הסוהר מונעת מהאסירים גישה להיגיינה בסיסית, ביגוד נקי, אור שמש ומקלחות סדירות – מה שתרם להתפשטות המחלה ולמותם של אסירים.
מספר האסירים החולים והפצועים עולה בהתמדה. מאות סובלים ממחלות חמורות, אך אינם מקבלים טיפול הולם. הזנחה רפואית היא מרכיב קבוע במדיניות ההתעללות, לצד מכות, בידוד, עינויים והרעבה.
קריאה להעמדה לדין של בכירי מערכת הכיבוש
הארגונים חתמו את הדו"ח בקריאה מחודשת למוסדות המשפט הבינלאומיים ולמערכת זכויות האדם לנקוט צעדים מיידיים להעמדת בכירי הכיבוש לדין על פשעי מלחמה. לטענתם, שתיקת הקהילה הבינלאומית והיעדר הסנקציות מאפשרים את המשך העינויים, ההרג וההפרות הבוטות – ומנציחים את תחושת החסינות של ישראל מפני כל מנגנון של דין וחשבון.
