ח’אן יונס, 27 במרץ 2025 – מאת חאתם אבו דקה, וואפא

ברצועת עזה אין חג. שנה שנייה ברציפות, חג העיד מתחלף בפחד, דם ועפר. לא תפילות, לא בגדים חדשים, לא צחוק ילדים. רק הפצצות, רעב ואבל.

מתקפות כוחות הכיבוש מאז תחילת השבוע מחקו כל זכר לשגרת רמדאן או הכנות לחג. המסגדים כמעט ריקים, הרחובות שוממים, והשווקים – שבעבר היו שוקקי חיים בימים שלפני החג – קורסים תחת שתיקה קפואה.

אחמד חליפה, מורה לציור בן 45 שברח מרפיח ומתגורר כעת במואסי ח’אן יונס, אומר שמעולם לא ראה דבר כזה: "30 שנה אני מתפלל ברמדאן, גם בזמנים קשים – אבל מה שקורה השנה זה משהו אחר. הפצצות על מסגדים, פחד מוחלט. אף אחד לא יוצא מהאוהלים. המסגדים הפכו לריקים – וגם מי שרוצה להתפלל, חושש להיהרג."

מוסא אללחאם, תושב אזור אל-קרארה שפונה עם משפחתו, מתאר איך בנו חמאזה בן ה־4 שואל אותו יום-יום: "אבא, מתי יגיע החג?".

"ואני לא יודע מה להגיד לו," הוא מודה. "הילדים לא מבינים מה זה מלחמה. הם רק רוצים שמישהו יקנה להם בגד חדש, עוגייה, בלון. אפילו זה אין לי לתת."

אמאל אבו דקה, בת 60, איבדה את בתה לפני שבעה חודשים בפגז טנק שירה הצבא לעבר בית אביה שבשכונת אל-פראחין. עכשיו היא מטפלת לבדה בשני נכדים שנותרו ללא אם.

"כשהילדה רתאל מסתכלת עליי ושואלת איפה אמא – אין לי תשובה. היא רק בת ארבע, והפעם האחרונה שראתה את אמא שלה הייתה כשהלכה לשוק ברפיח לקנות בגדי חג. היא לא חזרה."

הסוחרים – שגם הם נאבקים לשרוד – מדווחים על שפל שלא נראה כמותו. איברהים עיד, בעל דוכן למכירת בגדים במואסי ח’אן יונס, אומר שהכין סחורה מתוך תקווה שהחג יביא איתו הפוגה.

"חשבתי שתהיה תזוזה בשוק. באמצע רמדאן התחילו לדבר על הפסקת אש, אז קניתי מלאי. אבל המלחמה חזרה – ומהר מאוד. עכשיו אני עם חובות וסחורה שאף אחד לא נוגע בה. אנשים פה לא קונים בגדים – הם מחפשים לחם."

לדבריו, תושבי הרצועה לא חושבים על חג, רק על הישרדות. "מחירי האוכל עלו בצורה פסיכית. חצי מהמוצרים פשוט נעלמו. אנשים מחפשים מים, קמח, אורז – לא עוגיות חג."

לפי משרד הבריאות בעזה, מאז חידוש ההפצצות בלילה שבין שני לשלישי נהרגו כ-600 אזרחים ונפצעו למעלה מ-1,000 – כ-70% מהם נשים, ילדים וקשישים.

מאז 7 באוקטובר 2023, כוחות הכיבוש מבצעים מתקפה חסרת תקדים על הרצועה, שהובילה למותם או פציעתם של יותר מ-162 אלף איש. מעל 14 אלף עדיין מוגדרים נעדרים.

במקום שבו אמורים להישמע קולות תפילה – נשמעים רק פיצוצים. במקום בגדי חג – אבק של חורבות. בעזה, גם החג הפך לזירת מוות.