היית אז סטודנט באוניברסיטת בית לחם, הייתי פעיל בקרב הסטודנטים וכתבתי בזמנו מאמר תחת הכותרת, 'הציונות והנאציזם הינם אותו '.למען האמת אז לא ידעתי כלום על התנועה הציונית ועל הנאציזם  , אך הביטוי שלי היה גרוע , והשתמשתי בו בגלל כיבוש אדמתנו על ידי התנועה הציונית. המאמר הקצר שלי הרגיז את המדינה הענקית והחזקה, והחליטה לעצור אותי, ולהגיש נגדי כתב אישום בבית משפט צבאי ברמאללה. ביום המשפט, הגיעה הסנגורית שלי היפה, לאה צמל, יחד עם עד הגנה שהציג את עצמו שהוא מרצה באוניברסיטת תל אביב, ו ובאוניברסיטה בלונדון.

אורי,נראה אז כמו היום, עם זקן אקדמאי,עמד על דוכן העדים, ובמשך שעה שלמה, ניסה להסביר לשופט שאני לא הראשון שהשתמש בביטוי הזה, והיו גם ישראלים שעשו שימוש בביטוי המרגיז. הוא קרא מתוך ספרים, אולם לפני עדותו תבע ממנו השופט להניח את ידו על ספר התורה על מנת שישבע שיאמר את האמת, אולם הוא טען אז כי אינו מאמין. השופט חייך אליו, ואני לא הבנתי אם החיוך היה, חיוך ערמומי או שהעד מצא חן בעיני השופט. למרות דבריו המשכנעים, הורשעתי בבית המשפט ונגזר עלי לשלם קנס כספי, גם הטיל עלי השופט מאסר על תנאי. לאבי, לא היה כסף לשלם את הקנס והאוניברסיטה, ואני מודה לה גם היום שילמה את הקנס. מאז נוצרו בינינו יחסים טובים והוא נהג לבקר אותי במחנה דהיישה, שם אני ממשיך להתגורר עד עצם היום הזה. זה אורי דיויס, חבר המועצה המהפכנית שאני הכרתי